תולדות הר הבית בתריסר ממצאים: #3 שלהי ימי הבית הראשון

והפעם בסדרת הפוסטים אודות ההיסטוריה של הר הבית בתריסר ממצאים, נעסוק בשלהי תקופת הבית הראשון – המאות השמינית עד השישית לפנה"ס (תקופת הברזל 2ב-ג).

בתקופה זו של השנה בעלי עסקים רבים וגדודי רואי־חשבון "בילו" לילות טרופים ללא שינה, בעודם ממהרים להספיק למלא את כל הטפסים ולהשלים את כל חובותיהם לפני סיום שנת המס.

מסים היו קיימים בצורה זו או אחרת משחר ההיסטוריה, מהרגע שהחברה האנושית התחילה לבנות מערכות מורכבות יותר מבתי־אב או משפחות מורחבות:

אם באחוזה משפחתית או בכפר קטן אדם היה יכול לעבד את שדותיו בבוקר ולעסוק בשמירה בערב, הרי שבערים, בממלכות ובאימפריות, צריך להחזיק חיילים במשרה מלאה – וכך גם שופטים, כהנים, מלכים וכו'. אבל אם כל אלה אינם מגדלים את מזונם, מישהו אחר צריך לספק להם אותו – וכאן נכנס המס לתמונה.

וכמובן, בכל מקום שיש מס – יש גם צורך במערך פקידוּת שתנהל את הגבייה, האיסוף, האחסון והחלוקה.

לפעמים הפקידים האלה מותירים אחריהם משהו והחפץ שנדון בו הפעם הוא שריד שכזה.

לפנינו שבר, בגודל של כ־7×7 מ"מ, של בולה – פיסת טין שבהיותה רכה ולחה הוחתמה בחותם לאחר שהוצמדה לחוט שהיה קשור סביב מסמך פפירוס מגולל. חדי העין יבחינו בטביעת סיבי הפפירוס וזו של הפתיל בצדהּ האחורי של הבולה. בצד הפנים ניתן להבחין באותיות עבריות קדומות שהשתמרו על טביעת החותם השבורה, שעם השלמתן ניתן לקרוא את המלים [ג]בען למלך. לפי צורת האותיות ולאור טביעות וחותמות אחרות, ניתן לתארך את החפץ למאה ה־7 לפנה"ס.

בולה זו שייכת לקבוצה מצומצמת המכונה במחקר "בולות פיסקאליות". נכון להיום, ידועות קרוב ל־60 בולות שכאלה, אך הבולה הזו הייתה מהפכנית – לא רק שהיא הייתה הראשונה שהזכירה את העיר גבעון, אלא היא הייתה הראשונה שהגיעה מעבודה ארכיאולוגית ולא משוק העתיקות. מאז, נתגלו והתפרסמו שתי בולות פיסקאליות נוספות בחפירות בעיר דוד, אחת נושאת את שם העיר בית לחם והשנייה מזכירה את העיר אלתקן מהר חברון. בולה נוספת שהתגלתה בחפירות למרגלותיו הדרום־מערביים של הר הבית, טרם פורסמה.

אז מה היא בעצם בולה פיסקאלית? המונח נטבע בידי נחמן אביגד בשנת 1990 כשבא לתאר שתי קבוצות של בולות מתקופת הבית הראשון בעלות מאפיינים דומים – הבולה שלנו משתייכת לתת־הקבוצה שבה כתובים:

  • שנת המלכות של המלך (בבולה שלנו השורה הראשונה לא שרדה ולא נוכל לדעת את השנה המדויקת שבה היא נטבעה).
  • שם של עיר – על הבולות שפורסמו עד היום מופיעים שמות של עשרים ואחד ערים שונות בממלכת יהודה (אצלנו: גבעון), שכמעט כולן מוכרות לנו מרשימת ערי יהודה שביהושע ט"ו.
  • המילה "למלך".

בקבוצה אחרת מופיע ציון השנה ושמו של פקיד, כאשר שם העיר והתיבה "למלך" נעדרים. ככל הנראה קבוצה זו מייצגת מיסים שהועברו לפקיד גבייה אזורי.

מאות רבות של חותמות וטביעות חותם מוכרים לנו מתקופת המקרא, וברובם המכריע אין אזכור לשנה מסוימת – החותם שימש את בעליו כל ימי חייו (או לפחות, כל זמן ששירת בתפקידו). החותם היה חפץ אישי ובלתי ניתן להעברה, שבמקרים רבים נקבר עם בעליו.

אז מדוע החותמות האלו שונים? התשובה נרמזת במילה האחרונה – למלך.

ידית "למלך" שנתגלתה למרגלות הפינה הדרום-מזרחית של הר הבית

לרבים מקוראינו ממצא זה מזכיר לבטח ממצא ארכיאולוגי אחר בן התקופה – קנקני "למלך". קנקנים אלו, שנמצאו ברחבי ממלכת יהודה, נושאים על ידיותיהם טביעות חותם עם סמל מלכותי, את המילה "למלך" וכן שם של אחת מארבע ערים – חברון, שוכה, זיף וממשת.

מדובר ככל הנראה במערכת כלכלית משוכללת מהמאה ה-8 לפנה"ס, שבה נאספו תוצרים חקלאיים מרחבי הארץ ורוכזו בארבעה אתרים. ככל הנראה מדובר במערכת מיסוי, שבו הקנקנים היו מיועדים לאחסון במחסני האוצר של ממלכת יהודה.

המקרא מספק רמזים לצורת מערכת המס שהתקיימה ביהודה בימי הבית הראשון. אמנם המילה "מס" עצמה משמשת עבור מס עובד, כלומר עובדות כפייה, אבל גם מסים אחרים היו קיימים והמקרא מתאר בכמה מקומות את כלכלת המלך שסופקה על ידי תושבי הממלכה (שמואל א', ח, ט"ו-י"ז; מלכים א', ה', ז'). המסים בדרך־כלל לא שולמו בכסף וזהב (ובוודאי לא מטבעות, שטרם הומצאו), אלא היו מס בעין – תבואה, יין ושמן, שהועברו לאוצרות המלכותיים בידי פקידי הגביה ששמותיהם מופיעים על חלק מהבולות הפיסקאליות.

התבואה הועברה בשקים ובקנקנים גדולים שנחתמו על מנת לוודא שיפתחו בידי אנשים מורשים בלבד. מספר בולות, כמו זו שלנו, משמרות על גבן את רושם סיבי הפפירוס, וסביר שהיו מחוברות ל"תעודת משלוח" שהיתה קשורה להעברת המסים. בולות אחרות לא היו מחוברות לדבר ושימשו מעין אסימונים המעידים על פירעון תשלום המס.

את הפרטים החסרים בתמונת מערכת המיסוי, אפשר להשלים במקצת מהשוואה לנהגים במזרח הקדום: המסים רוכזו במרכזים אזוריים – בעברית של ימינו, מחסנים שעבדו בהם מחסנאים, ובלשון המקרא –עָרֵי מִסְכְּנוֹת שעבדו בהן סוֹכְנִים – ומשם אל המרכז הארצי, בקריית השלטון. בהגיע השליחים אל הקרייה השלטונית קיבל את פניהם המופקד על אוצרות הממלכה או המקדש. בעניין מיסים שהועברו לבית המקדש, בסוף תקופת הבית הראשון, סביר להניח שאדם זה היה בן למשפחת אִמֵּר, שאחד מבניה מתואר במקרא בתור " פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה'" (ירמיה כ', א') ועל הבולה של אחד מבני המשפחה זו שנתגלתה בסינון העפר מהר הבית ועל דפוסי ניהול האוצרות בבית המקדש ובבית המלך נרחיב בפעם אחרת.

הר הבית בשלהי תקופת הבית הראשון

העוקבים אחרי סדרת הרשומות הזו מכירים כבר את הקריה השלטונית שנבנתה בהר הבית בימי שלמה המלך. בתקופת המקרא, האזור היה מכונה בשמות שונים ממה שאנו מכירים כיום. למרות שהמונחים "הר הבית" ו"הר בית ה'" מוזכרים במקרא כמה פעמים, השם הנפוץ יותר מפי שלושה הוא "הר ציון" כדוגמת הפסוק "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (תהלים מ"ח, ג') המתאר את הקריה המלכותית שהייתה מצפון ירושלים של אותה העת (בתקופה הביזנטית, השם "הר ציון" נדד אל גבעה סמוכה המוכרת עד היום בשם זה). כמו "הר הבית", כך גם המונח "המקדש" קיבל מעמד בכורה בכתבי חז"ל, אבל במקרא, מופיע דווקא המונח "בית ה'" נזכר 231 פעמים.

בימי ממלכת יהודה עבר המקדש עליות ומורדות והסופר המקראי נחרד לספר כיצד מצד אחד – הפולחן המונותאיסטי התקשה להכות שורשים והנביאים שוב ושוב זועקים על העבודה הזרה הפושה בעם, ומצד שני – גם כאשר העם ומנהיגיו עבדו את אלוהי ישראל, לא התקיים פולחן מרכזי יחידי, ומקומות פולחן אלטרנטיביים ("במות" בלשון המקרא) היו פרושים ברחבי ממלכות ישראל ויהודה. כמה מהמלכים יישמו רפורמות דתיות מקיפות, אך אלו לא הותירו רושם לאורך זמן, ויותר משאנו למדים על המקדש לאחר הרפורמות, אנו למדים על מצבו לפני־כן. חזקיהו פתח מחדש את דלתות המקדש הנעולות וחגג את חג הפסח (דברי הימים ב', כ"ט-ל') וכך גם בימי יאשיהו מוזכר חידוש חג הפסח (מלכים ב', כ"ג) כפי שלא היה "מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה". ושוב, בתקופת שיבת ציון, נחוג חג הסוכות לא כפי שהיה בבית המקדש הראשון, אלא כשהיה בימי יהושע בן־נון (נחמיה ח', י"ז).

כבר הזכרנו ברשומה הקודמת את שרידי הקיר המשולב בכותל המזרחי של הר הבית שעשוי להיות מתקופת הבית הראשון. כמות הממצאים מתקופה זו שהתגלו בהר הבית היא קטנה ואיננה מספקת מידע רב אודות מה שהתרחש בהר – אך ניתן לקבל מעט מידע על שהתרחש בהר בתקופת הבית הראשון באמצעות הממצאים מתקופה זו שעלו בסינון.

הממצא החשוב ביותר הוא שברי כלי החרס, אך בכדי שאפשר יהיה לומר משהו משמעותי, יש לסיים לעבד את הממצא הקראמי – ולערוך ניתוחים סטטיסטיים של התפלגות הטיפוסים השונים שהיו בשימוש בהר הבית לעומת אתרים אחרים – עבודה שנמצאת כיום בעיצומה. אל הקרמיקה שלנו מצטרפת גם כמות קטנה של חרסים וצלמיות שנתגלו בפיקוח של רשות העתיקות על חפירת תעלת חשמל בהר הבית בשנת 2007 וגם הפכית הראשונה מתקופת הברזל שנתגלתה בארץ – לפני כ־150, כשצ'ארלס וורן חפר מנהרה אל יסודות הכותל המזרחי.

מגוון צלמיות מימי הבית הראשון, אותו גילינו הן בעפר הר הבית והן בבור האשפה מימי הבית הראשון במדרון המזרחי של הר הבית, משקפים את דברי הנביאים על העבודה הזרה שנהגה בהר עצמו (יחזקאל ח; דברי הימים ב' ל"ג) ואת הרפורמות בהן הושלכו צלמיות כאלה אל האשפתות בנחל קדרון (מלכים ב כ"ג).

שרידי מחסן ציבורי של קריית השלטון של ימי הבית הראשון, שנתגלה בגן העופל שמדרום לכותל הדרומי של הר הבית.

טביעת החותם שבה פתחנו מספקת הצצה אל מערך גביית המסים שהתרכז במרכז המנהלי שהיה על הר הבית, אלא שכאן אנו נתקלים בבעיה – אמנם ארכיאולוגים משתדלים למעט בטיעוני העדר ממצא, אך לפעמים הדבר זועק לשמיים – אם קנקני "למלך" מכל רחבי הממלכה הובאו למתחם המלכותי שבהר הבית, היינו מצפים למצוא מספר גדול של ידיות "למלך" במהלך הסינון. למעשה – מצאנו רק אחת כזו. השאלה מתעצמת כשזוכרים שידיות "למלך" הראשונות שנתגלו אי־פעם נמצאו בידי צ'ארלס וורן, ממש למרגלות הכותל הדרומי (תמונה לעיל). בחפירות נוספות שנערכו למרגלות הר הבית מדרום התגלו לא מעט ידיות שכאלו – מה שכבר מצביע על פתרון אפשרי. יתכן שהמרכז המנהלי של הממלכה שכן בדרום הר הבית, אולי אפילו מעבר לגבולות המתחם כיום. מצבור נאה של בולות שהתגלו בחפירות העופל, כולל אחת עם שמו של חזקיהו מלך יהודה, מאששת את ההנחה הזו. כמובן, יתכן שהפעילות המנהלית ומקום האחסון של הקנקנים היו במקומות שונים.

המחקר שעוד נכון לנו

יתכן שבהמשך המחקר של כלי החרס מימי הבית הראשון ובממצא העצמות (במידה ונצליח לתארך תופעות מסוימות) נוכל לספק מידע נוסף אודות אופייה של העלייה לרגל לבית המקדש. שאלה נוספת שננסה לענות עליה באמצעות ניתוח ממצא שברי נרות השמן מחרס היא האם התקיימה בהר הבית פעילות גם בשעות הלילה?

בסינון עלתה קבוצת ידיות סירי בישול וכלי חרס אחרים שעליהם סימונים חרותים שונים, כאשר השכיח ביניהם הוא סימון בצורת +. לאחרונה עלתה במחקר הצעה לפיה, לאור ריבוי ידיות מסוג זה שנתגלו בירושלים, יתכן שמדובר בסימון של האות ת' בכתב העברי הקדום, ומדובר בכלים שהכילו תרומות לבית המקדש. טרם ניתחנו את הממצא מסוג זה כדי לחזק או לשלול הצעה זו.

יש בידינו גם אוסף של משקולות מימי הבית הראשון, שמחקר מעמיק בסוגי המשקולות ותקני המשקל שהיו נהוגים בהר הבית עשוי להוליד תובנות נוספות על מערכת המנהל של התרומות והמעשרות ואחסונם באוצרות המקדש.

שברי כלי חרס מהר הבית מעוטרים במירוק פסים

בסינון עלו גם שברי כלי חרס רבים ועליהם שרידי כתובות שנכתבו בדיו, בחריתה או באזמול. לצערנו, מכיוון שבסינון עולים לרוב רק שברי חרסים קטנים ולא שברים גדולים או כלים שלמים כמו בחפירה ארכיאולוגית רגילה, אין באפשרותנו להציע קריאה של יותר מאות בודדת או שתיים.

לסיכום, הר הבית בשלהי ימי הבית הראשון שימש כמרכז שלטוני ומנהלי, של בית המלוכה של ממלכת יהודה וכמובן, גם כמרכז פולחני–דתי. המקדש עמד ללא כל ספק בתחום הר הבית של ימינו, אך נשאלת השאלה היכן מוקמו המרכז השלטוני וקריית השלטון. האם בתחומי חומות הר הבית של ימינו? בתחומי העופל שמדרום לחומה הדרומית של הר הבית? או שמא בשניהם.

האם המקום שימש כמרכז עליה לרגל לכל אורך שלהי ימי הבית הראשון? מה היה היחס בין עבודת אלהי ישראל לבין הפולחן לאלוהים אחרים במקדש וברחבי הר הבית? האם התקיימו מבני מגורים בתחומי הר הבית של ימינו? התשובות לשאלות אלו ושאלות רבות נוספות שלארכיאולוגיה יש אפשרות לסייע במענה עליהן, עשויות לבוא בהמשך מחקר הממצאים מהסינון וממחקרים נוספים, אך לעת עתה הממצא בהר הבית מימי הבית הראשון שאינו מפרויקט הסינון, הוא דל ביותר וקשה מאד להסיק ממנו מסקנות כלשהן.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *