תולדות הר הבית בתריסר ממצאים: #2 ראשית ימי הבית הראשון

גבירותי ורבותי, נא להכיר – כלי הנשק הקדום ביותר שנתגלה בהר הבית:

ראש חץ דמוי־עלה עשוי ברונזה (מתוארך למאה י' לפנה"ס)

זהו ראש־חץ עשוי ברונזה, משקלו כ־9 גר' ואורכו כשישה וחצי ס"מ. גוף ראש־החץ שטוח ובעל צורה המזכירה עלה אקליפטוס והתקע שבאמצעותו ננעץ ראש החץ בקנה העץ הוא מעובה במעט, ובעל חתך בצורת מעוין.

ראשי־חצים מטיפוס זה נתגלו גם במגידו, קדש ברנע ובעוד אתרים בארץ. ראשי־החצים הללו היו בשימוש במשך תקופה ארוכה, אך בתקופת הברונזה המאוחרת הקשתים נטו להשתמש בראשי־חצים מאורכים יותר, ובתקופת הברזל 2ב', רק מיעוט קטן מראשי־החץ יוצרו מברונזה. כמו כן, התקע בחצים הללו היה בעל חתך עגול ולא מעוין. פרטים אלה, יחד עם מאפיינים נוספים, משייכים את ראש־החץ שלנו לקבוצה מצומצמת של ראשי־חצים שנתגלו בשכבות שמתוארכות למאה העשירית לפנה"ס.

עד היום, ידועים לנו כעשרה ראשי־חצים מחפירות בארץ המתוארכים למאה הי' לפנה"ס. באופן כללי, הממצאים מהתקופה הזו מצומצמים למדי מהסיבה הפשוטה שבניגוד לתקופות אחרות שנסתיימו בחורבן דרמטי והותירו ערים שלמות שחרבו על יושביהן או ננטשו בחופזה, המעבר בין תקופת הברזל 1 (המאות ה-12 עד 11 לפנה"ס) לתקופת הברזל 2א' (המאות ה-10 עד ה-9 לפנה"ס) היה מעבר שקט יחסית שבו האתרים המשיכו להתקיים – החצים לא נורו, כלי החרס לא נשברו ומה שבכל זאת נשבר – לא נשאר במקומו על גבי הרצפות כמו שהארכיאולוגים אוהבים – אלא פשוט נזרק לתוך בורות אשפה. כך לדוגמא כמות גדולה של קרמיקה שמתוארכת לברזל 2א (בעיקר למאה ה-9 לפנה"ס) נתגלתה בבור אשפה במורדות המזרחיים של הר הבית (קראו עוד עליו במאמר המפורט שפרסמנו).

נעזוב לרגע את ראש־החץ ונעבור לדבר על הר הבית – מה קורה בו בתקופה הזו?

ובכן, אודות המאות ה-12 – 11 לפנה"ס (תקופת הברזל 1) – לא ידוע הרבה. ירושלים של אותה העת נשלטה בידי היבוסים – קבוצה, כנראה ממוצא חיתי, שמוכרת לנו רק מהמקרא. הר הבית נותר מחוץ לתחומה של העיר והתקיימו בו עבודות עזר חקלאיות, דוגמת גורן ארונה שכבר הוזכר בפוסט הקודם.

עם יסוד שושלת בית דוד וכיבושה של ירושלים – מאורעות שמקובל לתארכם לסביבות שנת 1,000 לפנה"ס, מגיעה תקופת הברזל 1 לסיומה ומתחילה תקופת הברזל 2א.

לעומת העיר עצמה, שהמקרא מספר על כיבושה, הגבעה הסמוכה – הר הבית, נקנתה לפי המקרא בכסף מלא מארונה, שליט היבוסים. שמו של ארונה מאוית בארבע צורות שונות במקרא שהמשותף להן הוא השורש "א.ו.ר", שמשמעותו "אדון" בשפה החורית – יתכן מאוד שזה אינו שמו הפרטי, אלא תוארו של מלך היבוסים.

המקרא מספר לנו רק על מזבח שנבנה בידי דוד על הגבעה החשופה שהייתה מחוץ לעיר. בימיו של שלמה נכלל ההר בתחומה של העיר ונבנתה בו קרייה שלטונית. המקרא מונה מספר מבנים – בֵּית הָאֱלֹהִים, בֵּית הַמֶּלֶךְ, בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן, בֵּית בַּת פַּרְעֹה, הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה והחָצֵר הָאַחֶרֶת. יחידות נוספות (אוּלָם הַכִּסֵּא, אוּלָם הָעַמּוּדִים, ועוד) נזכרות גם הן, אך לא ברור מתיאורן אם אלו היו אגפים במבנים הנזכרים או בניינים העומדים בפני עצמם.

המקדש והקרייה השלטונית המשיכו לעמוד על הר הבית, כשהם משופצים מפעם לפעם, למשך כל ימי שושלת בית דוד – כ־380 שנה.

עד לא מזמן, המקור היחידי שהיה בידינו בבואנו לדון בתולדות הר הבית בימי הבית הראשון היה התנ"ך. מידת המהימנות של המקרא כמקור היסטורי נתונה בוויכוח סוער בעולם המחקר – כאשר מצד אחד, יש המקבלים את התיאור המקראי כלשונו, ומנגד, יש הטוענים כי אין לטקסט המקראי כל ערך היסטורי למחקר של תקופות מסוימות. מרבית החוקרים נמצאים איפשהו באמצע ומייחסים משקל היסטורי כזה או אחר לנאמר במקרא.

בתיאור של בניית הר הבית ובנייניו בפרקים שבראשית ספר מלכים, מפורטים חומרי הבנייה, מידות הבניינים ועיטוריהם ועוד פרטים המשווים לנאמר צביון של מפרט טכני. ההעדר של כל מסר תיאולוגי או אידיאולוגי מעלה את הסבירות שמדובר בתיאור אמין (המצב דומה בתיאור הקיים בספר דברי הימים, אם כי שם ניתן מקום נכבד יותר לדוד בנוגע להכנות לבנייה). הדמיון בין התיאור המקראי לבין מבנים ומסורות בנייה המוכרים לנו מהמזרח הקדום מובילים גם הם למסקנה שבפני הסופר המקראי עמדו רשימות אותנטיות מארכיוני המקדש.

עם סופה של המאה העשירית לפנה"ס, חלה ירידה בפארו של הר הבית, והמקרא מספר כי בימי רחבעם, אוצרות המקדש ובית המלך ניתנו לשִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם (סביב 920 לפנה"ס). שישק עצמו דאג לתיעוד מסע המלחמה שלו בארץ־ישראל על קירות מקדש בכרנך שבמצרים , אם כי הוא לא מזכיר את ירושלים שנכנעה בפניו – מקובל לראות בתיאור זה את המאורע הקדום ביותר המתועד הן בתנ"ך והן במקור חוץ־מקראי בן־הזמן.

בהר הבית לא נערכה מעולם חפירה ארכיאולוגית מסודרת ומבוקרת, דבר שאפשר לחוקרים להעלות הצעות שונות, סבירות יותר ופחות, ללא כל תקווה (או חשש!) שדבריהם יאוששו או יופרכו.

כיום, עם פרויקט הסינון, נוסף לנו מקור מידע חדש המסייע ביצירת תמונה של הנעשה בהר בראשית ימי ממלכת יהודה. במהלך הסינון התגלתה כמות לא מבוטלת של חרסים מטיפוסים שמקובל לתארכם לתקופה זו: קרמיקה מעוטרת במירוק "פרוע", סירי בישול אופייניים, ועוד. השוואה של כמויות החרסים, העולה עשרות מונים על הכמות מתקופות קודמות, מלמדת, שאכן, כפי שעולה מהמקרא, בתקופה זו החלה הפעילות האנושית האינטנסיבית בהר הבית.

מספר ממצאים נוספים מרמזים על אופי הפעילות שנערכה בהר בתקופה זו. ראש־החץ, שאתו פחתנו, עשוי היה להיות שייך לאחד משומרי המקדש או הארמון המלכותי; חותם זעיר (עליו דיווחנו בעבר) עם תיאור של זוג בעלי חיים שנתגלה בסינון. ממצאים אלו מצטרפים למשקולת ברונזה עם כתובת עברית, שלפי המדווח, התגלתה בהר הבית בראשית המאה הקודמת, לממצאים מבור האשפה במורדות המזרחיים של הר הבית ומגן העופל שמדרום להר הבית. ממצאים אלו מעידים על הפעילות המגוונת בקריה השלטונית בהר הבית בתקופה זו.

עד שלא תתקיים חפירה מסודרת בהר הבית לא נוכל לדעת האם נותרו שם שרידי מבנים של ממש מתקופה זו, אם כי בנדבכים התחתונים בחומה המזרחית של הר הבית ישנם שרידים של קיר שזמנו קדום להרחבה ההרודיאנית וישנם חוקרים שהציעו לתארכו לימי הבית הראשון. אם כך הדבר, לא מן הנמנע לתארכו כבר לתחילת ימי הבית הראשון.

כאמור, מלבד בית המקדש, בהר הבית התקיימה בתקופה זו הקרייה השלטונית של הממלכה ויש להניח שמרבית הממצאים מקורם בפעילות המנהלית שהתקיימה במבנים אלו ולא במקדש שהיווה רק חלק קטן משטח הר הבית של ימינו. עם זאת, המקדש היווה מוקד השראה לכל הפעילות שהתקיימה במבני הציבור ולמוסדות השלטון הסמוכים לו. על פי המקרא, יעודו של המקדש היה לשמש כמוקד החיים הפולחניים והלאומיים של העם. אליו מעלים את הביכורים, המעשרות והתרומות, אליו מתקבץ העם מכל קצוות הארץ שלוש פעמים בשנה, ובאמצעותו מכוונות כל התפילות. כתוצאה מכך, המקום היה אמור להוות השארה לכל הפעילות התרבותית, כלכלית, מנהלית ומשפטית בחיי העם. בו היו מוכרעות כל המחלוקות המשפטיות וממנו יוצאת תורה לעם ישראל ולעולם.

האם יעוד אוטופי זה אכן התרחש בשלב כלשהו של ימי הבית הראשון? האם יש לממצא הארכיאולוגי מה לתרום בשאלה זו? על זה ננסה לענות בפוסט הבא בסדרה שיעסוק בשלביו המאוחרים של ימי הבית הראשון.

תולדות הר הבית בתריסר ממצאים: #1 תקופת הברונזה המאוחרת

שלום לכולם! מי שמנוי על הידיעון שלנו כבר יודע שבכוונתנו להתחיל בסדרה של פוסטים על תולדות הר הבית בתריסר ממצאים.

בשנת 2011, השתתפה בסינון משפחה נחמדה. הם ציפו למצוא מספר ממצאים "רגילים" – כמה חרסים, קוביות פסיפס, פיסות זכוכית ואבן ואם יתמזל מזלם – אפילו מטבע. מה רבה הייתה ההפתעה כשהם שלפו קמע עשוי פיאנס (חומר קירמי דמוי-זכוכית) שעליו נראו בבירור סימנים הירוגליפיים מצריים (כתב החרטומים). מיד כשראינו את הקמע היה ברור שהוא עתיק, וקשור למצרים הקדומה, אבל מלאכת הפיענוח ארכה זמן־מה, ורק כעבור זמן רב בישרו כותרות העיתונים: בת 12 גילתה בי-ם קמע של פרעה מלפני 3,200 שנה.

קמע מצרי מפרויקט סינון עפר הר הבית, תקופת הברונזה המאוחרת. (לחצו להגדלה)

הקמע נבחן בידי אנשי הצוות ובידי ברוך ברנדל, מומחה לחותמות מצריים, שפירט את האלמנטים הנראים בו:

  • למעלה: עין בתוך שמש זורחת.
  • למטה מימין: ניתן לראות את זנבו המתעקל של נחש קוברה (אוראוס).
  • למטה משמאל: בתוך מסגרת סגלגלה (קרטוש), מצוין שמו של פרעה מלך מצרים; השם מורכב משלושה סימנים: העיגול העליון הוא גלגל השמש; הסימן הדומה למסרק הוא למעשה לוח של משחק סנת, עם כלי המשחק ערוכים עליו; מתחת ללוח הסנט ניתן להבחין ברגליה הקדמיות של חיפושית־הזבל הקדושה.

שלושת הסימנים הללו יוצרים יחדיו את המילה "מנ-חפר-רע"  שם הכס של פרעה שמוכר יותר בשם לידתו – תחותמס השלישי, שמלך במצרים במאה ה־15 לפנה"ס.

אז מה עושה קמע מצרי בירושלים, מרחק עצום מתבאי (נא אמון), בירת מצרים באותה תקופה?

כדי לענות לשאלה, נצטרך להתעמק לרגע ביחסי ארץ־ישראל-מצרים, כמה אלפי שנים לפני שהנשיא אנואר סאדאת ירד מהמטוס:

פרעה תחותמס השלישי מָלך במצרים בין השנים 1425-1479 לפנה"ס. הוא השתייך לשושלת ה־18 של שליטי מצרים הקדומה, בראשית ימי הממלכה החדשה. באותה עת, שררה בכנען תקופת הברונזה המאוחרת והארץ נשלטה בידי "מלכים" – שליטי ערי־מדינה שהיו תחת הגמוניה מצרית.

תחת שלטונו של תחותמס השלישי הפכה מצרים למעצמת־על שהשתרעה מסוריה ועד נוביה (סודן). את מעלליו הצבאיים הוא פירט על קירות מקדש אמון בכרנך ומשם אנו מכירים את פרטי 17 מסעותיו הצבאיים, בהם קרב מגידו המפורסם של שנת 1457, הראשון והגדול שבהם, שם הוא הכניע קואליציה של שליטי כנען.

המצרים המשיכו לחלוש על כנען עד אמצע המאה ה־12 לפנה"ס והותירו את עקבותיהם  באתרים ארכיאולוגים רבים, דוגמת יפו, מגידו, בית שאן ואשקלון.

תקופת הברונזה המאוחרת מחולקת לשלושה חלקים, ומתוכם, החלק שעליו יש לנו הכי הרבה ידיעות לגבי יחסי כנען ומצרים הוא תקופת הברונזה המאוחרת ב'. התקופה המקבילה במצרים ידועה בשם תקופת אל-עמארנה.

תקפות אל-עמארנה החלה בשנת 1336 לפנה"ס, כשפרעה אחנתון, כחלק מרפורמות מקיפות שערך, העביר את עיר הבירה למיקום חדש – אחתאתון, הידועה כיום בשם אל-עמארנה. למזלנו, הרפורמות שלו בוטלו לאחר מותו של בנו, תות-ענח-אמון המפורסם, והעיר ניטשה.

בשנת 1887 התגלתה העיר מחדש ונמצא ארכיון שמור היטב של "משרד החוץ" המצרי הכולל את המכתבים ששלחו השליטים הכנעניים לפרעה. בין המכתבים היו גם שישה של עבדיחפה, מלך ירושלים.

במכתביו, מתחנן עבדיחפה לפרעה שישלח לעזרתו חיילים שיעזרו להכריע את אנשי החבירו ואת מלכי הערים האחרות שקושרים כנגדו, והוא המלך היחידי שנותר נאמן לפרעה. כמובן שבמכתביהם, כל אחד מהמלכים מספר לפרעה על נאמנותו…

הארכיון המצרי מכיל רק מכתבים נכנסים, כך שעד לפני כמה שנים, לא ידענו אם עבדיחפה קיבל אי־פעם תשובה למכתביו, אך אז, כשד"ר אילת מזר חפרה בעופל, למרגלות הר הבית, היא שלחה אלינו את עפר החפירה לסינון ושם מצאנו שבר של מכתב התואם לחלוטין את אלו שבארכיון. לצערנו, המכתב, על גבי לוח טין, היה שבור מכדי לקרוא בו יותר ממילים ספורות – אבל לפחות אנו יודעים שהתקשורת אכן הייתה דו־כיוונית.

למדנו מהמקורות הכתובים שירושלים של תקופת הברונזה המאוחרת הייתה עיר משמעותית, ובכל־זאת, החיפוש אחרי שרידיה נשא רק פירות מועטים.

בחפירות בעיר דוד ובעופל נמצאו רק מעט חרסים מתקופה זו, רובם מקומיים, אך גם כמה שברי כלי יבוא מקפריסין ומהעולם האגאי. ניתן להוסיף לחרסים המיובאים הללו גם את מעט החרסים שנתגלו בסינון העפר מהר הבית, שכתבנו עליהם בעבר.

מעט ממצאים אחרים התגלו ברחבי ירושלים, כולל חרפושית מצרית וראש חץ בעופל, מספר ממצאים פולחניים שהתגלו באזור מנזר סנט אטיין (מצפון לשער שכם) המעלים את האפשרות שישב שם מקדש על אם הדרך, ומספר קברים – בהר הזיתים, בארמון הנציב ובנחלת אחים (אם כי חלקם מרוחקים מספיק מעיר דוד בכדי להעלות את השאלה האם הם באמת שייכים לירושלים הקדומה או שמא לכפר אחר שהיה בסביבה).

בסופו של דבר, מדובר במעט מאוד ממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת. זהו דבר מובן כשבאים לחפש תקופות קדומות בעיר המיושבת במשך כ-6,000 שנה, כשמפעלי הבנייה תמיד הורסים את שרידי השכבות הארכיאולוגיות שתחתיהן.

בפרויקט סינון העפר מהר הבית יש בידינו מעט ממצאים מתקופה זו.  בנוסף לקמע, נתגלו שתי חרפושיות, שלושה שברים של כלי אבן, שבר אצבע של פסל שעשוי להיות מהתקופה הזו, וחרסים מועטים. העובדה שאפילו בכמות מזערית שכזו נמצאו חרסים מיובאים, מעידה על חשיבותה של העיר. כמות הממצא הזעומה אינה מתאימה למקום ששכנה בו עיר, אבל בהחלט מתאימה לאתר בשולי עיר, שאולי התקיימה בו פעילות חקלאית כלשהי. ואכן, המקרא מתאר את גורן ארונה היבוסי בראש הגבעה.

זריית חיטה במג'דל שמס (צילום: שרי ספיר. 1967). האם זו הייתה הפעילות העיקרית שהתרחשה בהר הבית בתקופה הכנענית?

בפוסט הבא נתקדם הלאה ונעסוק בתקופת המקדש הראשון (תקופת הברזל), הישארו עמנו!

שלחו לנו תמונות!

שלום לכולם! יש לכם תמונות מרהיבות/מעניינות/מתוקות מביקור בפרויקט הסינון? אולי הצטלמתם ברגע אינטימי עם ממצא מרגש, צילמתם את הילדים שקועים בנפה או צילמתם סלפי עם ד"ר ברקאי?

אנחנו רוצים אותן!

אנחנו מקשטים את קירות המעבדה שלנו, ורוצים לתלות על אחד הקירות פסיפס תמונות שיורכב מכל התמונות שלכם וירכיב תמונה של דגם אופוס סקטילה, כמו זה:

יש לנו כמה תמונות של מבקרנו היקרים, אבל ככל שיהיו לנו יותר, כך התוצאה הסופית תיראה טוב יותר.

אז בבקשה, כל אחד ואחד מכם, אנא שלחו (עד ל10) מתמונותכם הטובות ביותר למייל siftingpics@gmail.com עד ה-11 במאי.

אנו מצפים בקוצר רוח לראות את תמונותיכם הנפלאות!

יש לכם תמונה ממש מגניבה, שכולם חייבים לראות? שתפו אותה בתגובות לפוסט זה!

כלי יבוא מיקניים בירושלים הקדומה

כלי יבוא מתקופת הברונזה המאוחרת (המאה ה־14 לפנה"ס)

לפעמים אין צורך ביותר משלושה-ארבעה שברי כלי חרס בכדי לשנות את הידע הארכיאולוגי ולהפריך את תפיסותנו הקודמות. במהלך הסינון מצאנו שלושה שברי כלי חרס מיובאים מתקופת הברונזה המאוחרת (המאה ה14 לפנה"ס). שני שברי חרסים של כלים שיובאו מיוון המיקנית והשלישי מקפריסין. עובדה זו לבדה כבר מלמדת על פעילות מסחרית כלשהי שהתקיימה בירושלים בתקופה זו.

שבר כלי יבוא מיקני (מאזור הים האגאי) מתקופת הברונזה המאוחרת

תקופת הברונזה המאוחרת (המאות ה־13-16 לפנה"ס) בירושלים, בה אוכלסה העיר באוכלוסייה אמורית-כנענית, היא תקופה שקשה "להניח עליה את האצבע" מבחינה ארכיאולוגית (מה שמהווה דוגמא מצוינת לכלל שהממצא הארכיאולוגי לא תמיד משקף נאמנה את המציאות ההיסטורית). במילים אחרות, מאחר ומתקופה זו אין שכבת חורבן ולא אירעו שינויים דרמטיים אחרים בעיר, הממצא הארכיאולוגי מתקופת זו הוא דל למדי בכל העיר.

אולם הכלל אומר ש"לא מצאנו אינה ראיה", למרות היעדר ממצאים ממשיים מהעיר עצמה, התעודות ההיסטריות בנות התקופה, כגון מכתבי אל-עמארנה ושבר המכתב בכתב יתדות שהתגלה בחפירות העופל מספרים לנו אודות עיר חשובה בירושלים עם מלך, ארמון, סופרים מלכותיים, ותרבות מתקדמת.

באופן כללי, נוכחות כלי יבוא מהווה עדות לקיומם של מסחר וכלכלה מתקדמת – מן המאפיינים החשובים של תרבות עירונית מפותחת.

עד היום, החפירות בירושלים הניבו מעט מאוד קרמיקה מיובאת של תקופת הברונזה המאוחרת ומרבית הממצא שנחקר ופורסם מקורו בהקשרים מעורבים. כמויות נכבדות של כלים מיובאים נתגלו בשלושה אתרים בלבד, כולם אתרי קבורה: האחד בהר הזיתים (במתחם כנסיית דומינוס פלוויט), השנייה בשכונת נחלת צדוק (ב"נחלאות") והשלישי בתחום ארמון הנציב בדרום העיר. אך לא ברור עד כמה הממצא הזה משקף את החיים בתוך העיר עצמה בתקופה זו.

ממצאים נוספים

שבר קערה כנענית טיפוסית מתקופת הברונזה המאוחרת עם עיטור צבוע

במהלך הסינון התגלתה גם כמות קטנה של קרמיקה כנענית מקומית מתקופת הברונזה המאוחרת. ההבדל בין הקרמיקה המקומית (במיוחד סירי הבישול) של תקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל 1 (תקופת ההתנחלות) הוא לעתים דק ביותר, שכן רבות ממסורות ייצור הכלים המקומיות נמשכו בין שתי התקופות, הן בצורת הכלים והן בעיטוריהם. מלבד החרסים, התגלו מספר חרפושיות וטביעת חרפושית על ידית קנקן, שבר של פסל מצרי וקמע פאיינס הנושא את שמו של תחותמס השלישי מלך מצרים (המאה ה־15 לפנה"ס) – אלה עדויות מעניינות על הקשרים המצרים עם ירושלים בתקופת הברונזה המאוחרת.

הניגוד בין הממצא הארכיאולוגי הדל לבין המשתמע ממכתבי אל-עמארנה הניע את פרופ' נדב נאמן לטעון שהעדות הארכיאולוגית לא תמיד משקפת נאמנה את עוצמתם או חשיבותם וגודלם של אתרים. לפיכך הארכיאולוגיה לבדה איננה מספקת ויש להוסיף עליה את הנלמד מן הכתובים (למאמר המלא). תובנה זו שימשה כטענת נגד לטענתם של פרופ' ישראל פינקלשטיין ואחרים שימי דוד ושלמה בירושלים לאור הארכיאולוגיה אינם תואמים לממלכה מאוחדת עוצמתית, כפי שמתואר במקרא.

בתגובה לטענותיו של נאמן, הציעו פינקלשטיין ואחרים תיאוריה, שלפיה התל הקדום של ירושלים, בתקופת הברונזה המאוחרת שכן למעשה על הר הבית וזו הסיבה למיעוט הממצאים מהתקופה הנ"ל בעיר דוד. במתחם הר הבית, הרי לא ניתן לנהל חפירה ארכיאולוגית. כפי שכתב נאמן: "האזור החשוב ביותר למחקר נותר בחזקת ארץ לא נודעת". לאור זה, ממצאי תקופת הברונזה המואחרת מסינון העפר של הר הבית מקבלים משנה חשיבות.

במהלך הסינון התגלו כמויות אדירות של חרסים וממצאים אחרים שזמנם החל מתקופת הברזל 2א' ועד התקופה המודרנית – מכל התקופות שבהן התקיימה פעילות בהר הבית. אולם בכל העושר הזה, קיימים רק ממצאים בודדים מהתקופות הקדומות לתקופת הברזל 2 – כחצי אחוז בלבד. בשטחי בעיר דוד, לעומת זאת, האחוזים גבוהים בהרבה.

המורדות המזרחיים של הר הבית

גם במחקר החרסים מהמורדות המזרחיים של הר הבית (המדרון המערבי של הקדרון) נמצאו מיעוט של חרסים הקודמים לתקופת הברזל 2ב'. העדויות הללו מצטרפות למשתמע מהמקורות ההיסטוריים ומצביעים על כך שירושלים של קדם־ימי הבית הראשון הייתה ממוקמת מדרום להר הבית (האזור שנקרא כיום "עיר דוד") והפעילות האינטנסיבית בהר הבית עצמו החלה רק בתקופת הברזל IIא (תקופת הבית הראשון). שברי הקרמיקה המיובאים ושאר הממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת מצביעים על כך שהייתה באזור עיר עם קשרי מסחר ענפים, שכללו את המרכזים המיקניים והקיפריים, אבל עיקר האזור המיושב לא היה בהר הבית, אלא בסמוך לו.

מבולבלים? האם העדר ממצא אכן מהווה ראיה או שמא לא?

ובכן, זוהי דוגמא למורכבות המחקר הארכיאולוגי. קיים פער עצום בין אתרים בהם קיימים שרידים אדריכליים וממצא עשיר מהקשר ברור (שניתן לשייכו בדרך כלל לסיומה של תקופה). לבין מקומות בהם נמצאו רק חרסים בודדים, מטבעות וממצאים אחרים מפני השטח בלבד. הנתונים הכמותיים מממצאים כאלו משקפים נאמנה יותר את הפעילויות העיקריות שהתנהלו באתר. חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו לרוב בפני השטח ובשכבות מילוי בסביבת עיר דוד, דבר שתומך בסברה המקובלת – ירושלים של התקופה שלפני ימי הבית הראשון הייתה בעיר דוד ולא בהר הבית.