תולדות הר הבית בתריסר ממצאים: #3 שלהי ימי הבית הראשון

והפעם בסדרת הפוסטים אודות ההיסטוריה של הר הבית בתריסר ממצאים, נעסוק בשלהי תקופת הבית הראשון – המאות השמינית עד השישית לפנה"ס (תקופת הברזל 2ב-ג).

בתקופה זו של השנה בעלי עסקים רבים וגדודי רואי־חשבון "בילו" לילות טרופים ללא שינה, בעודם ממהרים להספיק למלא את כל הטפסים ולהשלים את כל חובותיהם לפני סיום שנת המס.

מסים היו קיימים בצורה זו או אחרת משחר ההיסטוריה, מהרגע שהחברה האנושית התחילה לבנות מערכות מורכבות יותר מבתי־אב או משפחות מורחבות:

אם באחוזה משפחתית או בכפר קטן אדם היה יכול לעבד את שדותיו בבוקר ולעסוק בשמירה בערב, הרי שבערים, בממלכות ובאימפריות, צריך להחזיק חיילים במשרה מלאה – וכך גם שופטים, כהנים, מלכים וכו'. אבל אם כל אלה אינם מגדלים את מזונם, מישהו אחר צריך לספק להם אותו – וכאן נכנס המס לתמונה.

וכמובן, בכל מקום שיש מס – יש גם צורך במערך פקידוּת שתנהל את הגבייה, האיסוף, האחסון והחלוקה.

לפעמים הפקידים האלה מותירים אחריהם משהו והחפץ שנדון בו הפעם הוא שריד שכזה.

לפנינו שבר, בגודל של כ־7×7 מ"מ, של בולה – פיסת טין שבהיותה רכה ולחה הוחתמה בחותם לאחר שהוצמדה לחוט שהיה קשור סביב מסמך פפירוס מגולל. חדי העין יבחינו בטביעת סיבי הפפירוס וזו של הפתיל בצדהּ האחורי של הבולה. בצד הפנים ניתן להבחין באותיות עבריות קדומות שהשתמרו על טביעת החותם השבורה, שעם השלמתן ניתן לקרוא את המלים [ג]בען למלך. לפי צורת האותיות ולאור טביעות וחותמות אחרות, ניתן לתארך את החפץ למאה ה־7 לפנה"ס.

בולה זו שייכת לקבוצה מצומצמת המכונה במחקר "בולות פיסקאליות". נכון להיום, ידועות קרוב ל־60 בולות שכאלה, אך הבולה הזו הייתה מהפכנית – לא רק שהיא הייתה הראשונה שהזכירה את העיר גבעון, אלא היא הייתה הראשונה שהגיעה מעבודה ארכיאולוגית ולא משוק העתיקות. מאז, נתגלו והתפרסמו שתי בולות פיסקאליות נוספות בחפירות בעיר דוד, אחת נושאת את שם העיר בית לחם והשנייה מזכירה את העיר אלתקן מהר חברון. בולה נוספת שהתגלתה בחפירות למרגלותיו הדרום־מערביים של הר הבית, טרם פורסמה.

אז מה היא בעצם בולה פיסקאלית? המונח נטבע בידי נחמן אביגד בשנת 1990 כשבא לתאר שתי קבוצות של בולות מתקופת הבית הראשון בעלות מאפיינים דומים – הבולה שלנו משתייכת לתת־הקבוצה שבה כתובים:

  • שנת המלכות של המלך (בבולה שלנו השורה הראשונה לא שרדה ולא נוכל לדעת את השנה המדויקת שבה היא נטבעה).
  • שם של עיר – על הבולות שפורסמו עד היום מופיעים שמות של עשרים ואחד ערים שונות בממלכת יהודה (אצלנו: גבעון), שכמעט כולן מוכרות לנו מרשימת ערי יהודה שביהושע ט"ו.
  • המילה "למלך".

בקבוצה אחרת מופיע ציון השנה ושמו של פקיד, כאשר שם העיר והתיבה "למלך" נעדרים. ככל הנראה קבוצה זו מייצגת מיסים שהועברו לפקיד גבייה אזורי.

מאות רבות של חותמות וטביעות חותם מוכרים לנו מתקופת המקרא, וברובם המכריע אין אזכור לשנה מסוימת – החותם שימש את בעליו כל ימי חייו (או לפחות, כל זמן ששירת בתפקידו). החותם היה חפץ אישי ובלתי ניתן להעברה, שבמקרים רבים נקבר עם בעליו.

אז מדוע החותמות האלו שונים? התשובה נרמזת במילה האחרונה – למלך.

ידית "למלך" שנתגלתה למרגלות הפינה הדרום-מזרחית של הר הבית

לרבים מקוראינו ממצא זה מזכיר לבטח ממצא ארכיאולוגי אחר בן התקופה – קנקני "למלך". קנקנים אלו, שנמצאו ברחבי ממלכת יהודה, נושאים על ידיותיהם טביעות חותם עם סמל מלכותי, את המילה "למלך" וכן שם של אחת מארבע ערים – חברון, שוכה, זיף וממשת.

מדובר ככל הנראה במערכת כלכלית משוכללת מהמאה ה-8 לפנה"ס, שבה נאספו תוצרים חקלאיים מרחבי הארץ ורוכזו בארבעה אתרים. ככל הנראה מדובר במערכת מיסוי, שבו הקנקנים היו מיועדים לאחסון במחסני האוצר של ממלכת יהודה.

המקרא מספק רמזים לצורת מערכת המס שהתקיימה ביהודה בימי הבית הראשון. אמנם המילה "מס" עצמה משמשת עבור מס עובד, כלומר עובדות כפייה, אבל גם מסים אחרים היו קיימים והמקרא מתאר בכמה מקומות את כלכלת המלך שסופקה על ידי תושבי הממלכה (שמואל א', ח, ט"ו-י"ז; מלכים א', ה', ז'). המסים בדרך־כלל לא שולמו בכסף וזהב (ובוודאי לא מטבעות, שטרם הומצאו), אלא היו מס בעין – תבואה, יין ושמן, שהועברו לאוצרות המלכותיים בידי פקידי הגביה ששמותיהם מופיעים על חלק מהבולות הפיסקאליות.

התבואה הועברה בשקים ובקנקנים גדולים שנחתמו על מנת לוודא שיפתחו בידי אנשים מורשים בלבד. מספר בולות, כמו זו שלנו, משמרות על גבן את רושם סיבי הפפירוס, וסביר שהיו מחוברות ל"תעודת משלוח" שהיתה קשורה להעברת המסים. בולות אחרות לא היו מחוברות לדבר ושימשו מעין אסימונים המעידים על פירעון תשלום המס.

את הפרטים החסרים בתמונת מערכת המיסוי, אפשר להשלים במקצת מהשוואה לנהגים במזרח הקדום: המסים רוכזו במרכזים אזוריים – בעברית של ימינו, מחסנים שעבדו בהם מחסנאים, ובלשון המקרא –עָרֵי מִסְכְּנוֹת שעבדו בהן סוֹכְנִים – ומשם אל המרכז הארצי, בקריית השלטון. בהגיע השליחים אל הקרייה השלטונית קיבל את פניהם המופקד על אוצרות הממלכה או המקדש. בעניין מיסים שהועברו לבית המקדש, בסוף תקופת הבית הראשון, סביר להניח שאדם זה היה בן למשפחת אִמֵּר, שאחד מבניה מתואר במקרא בתור " פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה'" (ירמיה כ', א') ועל הבולה של אחד מבני המשפחה זו שנתגלתה בסינון העפר מהר הבית ועל דפוסי ניהול האוצרות בבית המקדש ובבית המלך נרחיב בפעם אחרת.

הר הבית בשלהי תקופת הבית הראשון

העוקבים אחרי סדרת הרשומות הזו מכירים כבר את הקריה השלטונית שנבנתה בהר הבית בימי שלמה המלך. בתקופת המקרא, האזור היה מכונה בשמות שונים ממה שאנו מכירים כיום. למרות שהמונחים "הר הבית" ו"הר בית ה'" מוזכרים במקרא כמה פעמים, השם הנפוץ יותר מפי שלושה הוא "הר ציון" כדוגמת הפסוק "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (תהלים מ"ח, ג') המתאר את הקריה המלכותית שהייתה מצפון ירושלים של אותה העת (בתקופה הביזנטית, השם "הר ציון" נדד אל גבעה סמוכה המוכרת עד היום בשם זה). כמו "הר הבית", כך גם המונח "המקדש" קיבל מעמד בכורה בכתבי חז"ל, אבל במקרא, מופיע דווקא המונח "בית ה'" נזכר 231 פעמים.

בימי ממלכת יהודה עבר המקדש עליות ומורדות והסופר המקראי נחרד לספר כיצד מצד אחד – הפולחן המונותאיסטי התקשה להכות שורשים והנביאים שוב ושוב זועקים על העבודה הזרה הפושה בעם, ומצד שני – גם כאשר העם ומנהיגיו עבדו את אלוהי ישראל, לא התקיים פולחן מרכזי יחידי, ומקומות פולחן אלטרנטיביים ("במות" בלשון המקרא) היו פרושים ברחבי ממלכות ישראל ויהודה. כמה מהמלכים יישמו רפורמות דתיות מקיפות, אך אלו לא הותירו רושם לאורך זמן, ויותר משאנו למדים על המקדש לאחר הרפורמות, אנו למדים על מצבו לפני־כן. חזקיהו פתח מחדש את דלתות המקדש הנעולות וחגג את חג הפסח (דברי הימים ב', כ"ט-ל') וכך גם בימי יאשיהו מוזכר חידוש חג הפסח (מלכים ב', כ"ג) כפי שלא היה "מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה". ושוב, בתקופת שיבת ציון, נחוג חג הסוכות לא כפי שהיה בבית המקדש הראשון, אלא כשהיה בימי יהושע בן־נון (נחמיה ח', י"ז).

כבר הזכרנו ברשומה הקודמת את שרידי הקיר המשולב בכותל המזרחי של הר הבית שעשוי להיות מתקופת הבית הראשון. כמות הממצאים מתקופה זו שהתגלו בהר הבית היא קטנה ואיננה מספקת מידע רב אודות מה שהתרחש בהר – אך ניתן לקבל מעט מידע על שהתרחש בהר בתקופת הבית הראשון באמצעות הממצאים מתקופה זו שעלו בסינון.

הממצא החשוב ביותר הוא שברי כלי החרס, אך בכדי שאפשר יהיה לומר משהו משמעותי, יש לסיים לעבד את הממצא הקראמי – ולערוך ניתוחים סטטיסטיים של התפלגות הטיפוסים השונים שהיו בשימוש בהר הבית לעומת אתרים אחרים – עבודה שנמצאת כיום בעיצומה. אל הקרמיקה שלנו מצטרפת גם כמות קטנה של חרסים וצלמיות שנתגלו בפיקוח של רשות העתיקות על חפירת תעלת חשמל בהר הבית בשנת 2007 וגם הפכית הראשונה מתקופת הברזל שנתגלתה בארץ – לפני כ־150, כשצ'ארלס וורן חפר מנהרה אל יסודות הכותל המזרחי.

מגוון צלמיות מימי הבית הראשון, אותו גילינו הן בעפר הר הבית והן בבור האשפה מימי הבית הראשון במדרון המזרחי של הר הבית, משקפים את דברי הנביאים על העבודה הזרה שנהגה בהר עצמו (יחזקאל ח; דברי הימים ב' ל"ג) ואת הרפורמות בהן הושלכו צלמיות כאלה אל האשפתות בנחל קדרון (מלכים ב כ"ג).

שרידי מחסן ציבורי של קריית השלטון של ימי הבית הראשון, שנתגלה בגן העופל שמדרום לכותל הדרומי של הר הבית.

טביעת החותם שבה פתחנו מספקת הצצה אל מערך גביית המסים שהתרכז במרכז המנהלי שהיה על הר הבית, אלא שכאן אנו נתקלים בבעיה – אמנם ארכיאולוגים משתדלים למעט בטיעוני העדר ממצא, אך לפעמים הדבר זועק לשמיים – אם קנקני "למלך" מכל רחבי הממלכה הובאו למתחם המלכותי שבהר הבית, היינו מצפים למצוא מספר גדול של ידיות "למלך" במהלך הסינון. למעשה – מצאנו רק אחת כזו. השאלה מתעצמת כשזוכרים שידיות "למלך" הראשונות שנתגלו אי־פעם נמצאו בידי צ'ארלס וורן, ממש למרגלות הכותל הדרומי (תמונה לעיל). בחפירות נוספות שנערכו למרגלות הר הבית מדרום התגלו לא מעט ידיות שכאלו – מה שכבר מצביע על פתרון אפשרי. יתכן שהמרכז המנהלי של הממלכה שכן בדרום הר הבית, אולי אפילו מעבר לגבולות המתחם כיום. מצבור נאה של בולות שהתגלו בחפירות העופל, כולל אחת עם שמו של חזקיהו מלך יהודה, מאששת את ההנחה הזו. כמובן, יתכן שהפעילות המנהלית ומקום האחסון של הקנקנים היו במקומות שונים.

המחקר שעוד נכון לנו

יתכן שבהמשך המחקר של כלי החרס מימי הבית הראשון ובממצא העצמות (במידה ונצליח לתארך תופעות מסוימות) נוכל לספק מידע נוסף אודות אופייה של העלייה לרגל לבית המקדש. שאלה נוספת שננסה לענות עליה באמצעות ניתוח ממצא שברי נרות השמן מחרס היא האם התקיימה בהר הבית פעילות גם בשעות הלילה?

בסינון עלתה קבוצת ידיות סירי בישול וכלי חרס אחרים שעליהם סימונים חרותים שונים, כאשר השכיח ביניהם הוא סימון בצורת +. לאחרונה עלתה במחקר הצעה לפיה, לאור ריבוי ידיות מסוג זה שנתגלו בירושלים, יתכן שמדובר בסימון של האות ת' בכתב העברי הקדום, ומדובר בכלים שהכילו תרומות לבית המקדש. טרם ניתחנו את הממצא מסוג זה כדי לחזק או לשלול הצעה זו.

יש בידינו גם אוסף של משקולות מימי הבית הראשון, שמחקר מעמיק בסוגי המשקולות ותקני המשקל שהיו נהוגים בהר הבית עשוי להוליד תובנות נוספות על מערכת המנהל של התרומות והמעשרות ואחסונם באוצרות המקדש.

שברי כלי חרס מהר הבית מעוטרים במירוק פסים

בסינון עלו גם שברי כלי חרס רבים ועליהם שרידי כתובות שנכתבו בדיו, בחריתה או באזמול. לצערנו, מכיוון שבסינון עולים לרוב רק שברי חרסים קטנים ולא שברים גדולים או כלים שלמים כמו בחפירה ארכיאולוגית רגילה, אין באפשרותנו להציע קריאה של יותר מאות בודדת או שתיים.

לסיכום, הר הבית בשלהי ימי הבית הראשון שימש כמרכז שלטוני ומנהלי, של בית המלוכה של ממלכת יהודה וכמובן, גם כמרכז פולחני–דתי. המקדש עמד ללא כל ספק בתחום הר הבית של ימינו, אך נשאלת השאלה היכן מוקמו המרכז השלטוני וקריית השלטון. האם בתחומי חומות הר הבית של ימינו? בתחומי העופל שמדרום לחומה הדרומית של הר הבית? או שמא בשניהם.

האם המקום שימש כמרכז עליה לרגל לכל אורך שלהי ימי הבית הראשון? מה היה היחס בין עבודת אלהי ישראל לבין הפולחן לאלוהים אחרים במקדש וברחבי הר הבית? האם התקיימו מבני מגורים בתחומי הר הבית של ימינו? התשובות לשאלות אלו ושאלות רבות נוספות שלארכיאולוגיה יש אפשרות לסייע במענה עליהן, עשויות לבוא בהמשך מחקר הממצאים מהסינון וממחקרים נוספים, אך לעת עתה הממצא בהר הבית מימי הבית הראשון שאינו מפרויקט הסינון, הוא דל ביותר וקשה מאד להסיק ממנו מסקנות כלשהן.

 

אשפה קדושה

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה בעיתון מקור ראשון תחת הכותרת "פח הזבל של ההיסטוריה". בכתבה מתואר המחקר שביצענו כשסיננו חומר שהתגלה בעת עבודות פיתוח במורדות המזרחיים של הר הבית. עוד בשנת 2007 עלה בדעתנו הרעיון לדגום את השטח מתוך התקווה שיתגלו בו ממצאים שגלשו מהר הבית בתקופה שחומותיו נהרסו, אבל בעת החפירות בשנת 2009 זיהינו תופעה מעניינת עוד יותר – שני מצבורי אשפה – אחד, שהיה טמון בתוך בור, מתקופת הבית הראשון והשני, שהיה מונח על פני השטח בתקופת הבית השני.

את הממצאים המרתקים פרסמנו בכנס "חידושים בחקר ירושלים" ומי שהסיכום שבכתבה לא מספיק לו, מוזמן לקרוא את המאמר המלא.

מורדות הר הבית המזרחיים

בור האשפה מימי הבית הראשון כפי שהוא נראה בשטח לפני סינון.

במאמר פירטנו על תקופות וצורות השימוש במזבלה ועל הממצאים שגילינו כשסיננו אותה. בולה פיסקלית נדירה המלמדת על מערכת המיסוי ביהודה, הצדיקה פרסום עצמאי (תשמעו עוד עליה בפוסט קרוב) וצלמיות מתקופת בית ראשון שהתגלו בעפר הבור פורסמו יחד עם צלמיות דומות מהר הבית עצמו.

נקודה אחת שהתעכב עליה ארנון סגל בכתבה היא הכמות הגדולה של סירי הבישול שנמצאו במזבלה מימי בית שני (כמחצית מהכלים).

שברי חרסים מתחילת ימי הבית הראשון.

בעקבות זאת, בגליון של השבת האחרונה פורסמה תגובה למאמר מאת הרב ישראל אריאל, שבה הוא מציע שריבוי שברי החרסים מקורם בנוהג שהיה מקובל בימי המקדש לשבור סירי חרס ששימשו לבישול בשר קורבנות החטאת. שכן טעם הבשר נבלע בדפנות החרס, וישנו איסור לאכול מבשר הקורנות לאחר זמנם. לדעת הרב אריאל, את שברי החרסים הוציאו הכהנים מחוץ למקדש וקברו ב"בית הדשן". יש לציין, וכפי שצויין במאמר, התופעה של שכיחות גבוהה של סירי בישול מופיעה גם במזבלות האחרות סביב ירושלים, אם כי במזבלה הנדונה השכיחות אף גבוהה יותר. אנו נוטים לקבל את הסברם של רוני רייך וגיא בר-עוז, שכלים אלו היו הכלים העיקריים שבהם עשו שימוש עולי הרגל הרבים, וזהו פשר נוכחותם המוגברת, יותר מהאשפה העירונית הרגילה.

תגובתו של הרב ישראל אריאל

 

 

תולדות הר הבית בתריסר ממצאים: #2 ראשית ימי הבית הראשון

גבירותי ורבותי, נא להכיר – כלי הנשק הקדום ביותר שנתגלה בהר הבית:

ראש חץ דמוי־עלה עשוי ברונזה (מתוארך למאה י' לפנה"ס)

זהו ראש־חץ עשוי ברונזה, משקלו כ־9 גר' ואורכו כשישה וחצי ס"מ. גוף ראש־החץ שטוח ובעל צורה המזכירה עלה אקליפטוס והתקע שבאמצעותו ננעץ ראש החץ בקנה העץ הוא מעובה במעט, ובעל חתך בצורת מעוין.

ראשי־חצים מטיפוס זה נתגלו גם במגידו, קדש ברנע ובעוד אתרים בארץ. ראשי־החצים הללו היו בשימוש במשך תקופה ארוכה, אך בתקופת הברונזה המאוחרת הקשתים נטו להשתמש בראשי־חצים מאורכים יותר, ובתקופת הברזל 2ב', רק מיעוט קטן מראשי־החץ יוצרו מברונזה. כמו כן, התקע בחצים הללו היה בעל חתך עגול ולא מעוין. פרטים אלה, יחד עם מאפיינים נוספים, משייכים את ראש־החץ שלנו לקבוצה מצומצמת של ראשי־חצים שנתגלו בשכבות שמתוארכות למאה העשירית לפנה"ס.

עד היום, ידועים לנו כעשרה ראשי־חצים מחפירות בארץ המתוארכים למאה הי' לפנה"ס. באופן כללי, הממצאים מהתקופה הזו מצומצמים למדי מהסיבה הפשוטה שבניגוד לתקופות אחרות שנסתיימו בחורבן דרמטי והותירו ערים שלמות שחרבו על יושביהן או ננטשו בחופזה, המעבר בין תקופת הברזל 1 (המאות ה-12 עד 11 לפנה"ס) לתקופת הברזל 2א' (המאות ה-10 עד ה-9 לפנה"ס) היה מעבר שקט יחסית שבו האתרים המשיכו להתקיים – החצים לא נורו, כלי החרס לא נשברו ומה שבכל זאת נשבר – לא נשאר במקומו על גבי הרצפות כמו שהארכיאולוגים אוהבים – אלא פשוט נזרק לתוך בורות אשפה. כך לדוגמא כמות גדולה של קרמיקה שמתוארכת לברזל 2א (בעיקר למאה ה-9 לפנה"ס) נתגלתה בבור אשפה במורדות המזרחיים של הר הבית (קראו עוד עליו במאמר המפורט שפרסמנו).

נעזוב לרגע את ראש־החץ ונעבור לדבר על הר הבית – מה קורה בו בתקופה הזו?

ובכן, אודות המאות ה-12 – 11 לפנה"ס (תקופת הברזל 1) – לא ידוע הרבה. ירושלים של אותה העת נשלטה בידי היבוסים – קבוצה, כנראה ממוצא חיתי, שמוכרת לנו רק מהמקרא. הר הבית נותר מחוץ לתחומה של העיר והתקיימו בו עבודות עזר חקלאיות, דוגמת גורן ארונה שכבר הוזכר בפוסט הקודם.

עם יסוד שושלת בית דוד וכיבושה של ירושלים – מאורעות שמקובל לתארכם לסביבות שנת 1,000 לפנה"ס, מגיעה תקופת הברזל 1 לסיומה ומתחילה תקופת הברזל 2א.

לעומת העיר עצמה, שהמקרא מספר על כיבושה, הגבעה הסמוכה – הר הבית, נקנתה לפי המקרא בכסף מלא מאֲרַוְנָה, שליט היבוסים. שמו של ארונה מאוית בארבע צורות שונות במקרא שהמשותף להן הוא השורש "א.ו.ר", שמשמעותו "אדון" בשפה החורית – יתכן מאוד שזה אינו שמו הפרטי, אלא תוארו של מלך היבוסים.

המקרא מספר לנו רק על מזבח שנבנה בידי דוד על הגבעה החשופה שהייתה מחוץ לעיר. בימיו של שלמה נכלל ההר בתחומה של העיר ונבנתה בו קרייה שלטונית. המקרא מונה מספר מבנים – בֵּית הָאֱלֹהִים, בֵּית הַמֶּלֶךְ, בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן, בֵּית בַּת פַּרְעֹה, הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה והחָצֵר הָאַחֶרֶת. יחידות נוספות (אוּלָם הַכִּסֵּא, אוּלָם הָעַמּוּדִים, ועוד) נזכרות גם הן, אך לא ברור מתיאורן אם אלו היו אגפים במבנים הנזכרים או בניינים העומדים בפני עצמם.

המקדש והקרייה השלטונית המשיכו לעמוד על הר הבית, כשהם משופצים מפעם לפעם, למשך כל ימי שושלת בית דוד – כ־380 שנה.

עד לא מזמן, המקור היחידי שהיה בידינו בבואנו לדון בתולדות הר הבית בימי הבית הראשון היה התנ"ך. מידת המהימנות של המקרא כמקור היסטורי נתונה בוויכוח סוער בעולם המחקר – כאשר מצד אחד, יש המקבלים את התיאור המקראי כלשונו, ומנגד, יש הטוענים כי אין לטקסט המקראי כל ערך היסטורי למחקר של תקופות מסוימות. מרבית החוקרים נמצאים איפשהו באמצע ומייחסים משקל היסטורי כזה או אחר לנאמר במקרא.

בתיאור של בניית הר הבית ובנייניו בפרקים שבראשית ספר מלכים, מפורטים חומרי הבנייה, מידות הבניינים ועיטוריהם ועוד פרטים המשווים לנאמר צביון של מפרט טכני. ההעדר של כל מסר תיאולוגי או אידיאולוגי מעלה את הסבירות שמדובר בתיאור אמין (המצב דומה בתיאור הקיים בספר דברי הימים, אם כי שם ניתן מקום נכבד יותר לדוד בנוגע להכנות לבנייה). הדמיון בין התיאור המקראי לבין מבנים ומסורות בנייה המוכרים לנו מהמזרח הקדום מובילים גם הם למסקנה שבפני הסופר המקראי עמדו רשימות אותנטיות מארכיוני המקדש.

עם סופה של המאה העשירית לפנה"ס, חלה ירידה בפארו של הר הבית, והמקרא מספר כי בימי רחבעם, אוצרות המקדש ובית המלך ניתנו לשִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם (סביב 920 לפנה"ס). שישק עצמו דאג לתיעוד מסע המלחמה שלו בארץ־ישראל על קירות מקדש בכרנך שבמצרים, ולמרות שהוא לא מזכיר את ירושלים שנכנעה בפניו – מקובל לראות בתיאור זה את המאורע הקדום ביותר המתועד הן בתנ"ך והן במקור חוץ־מקראי בן־הזמן.

בהר הבית לא נערכה מעולם חפירה ארכיאולוגית מסודרת ומבוקרת, דבר שאפשר לחוקרים להעלות הצעות שונות, סבירות יותר ופחות, ללא כל תקווה (או חשש!) שדבריהם יאוששו או יופרכו.

כיום, עם פרויקט הסינון, נוסף לנו מקור מידע חדש המסייע ביצירת תמונה של הנעשה בהר בראשית ימי ממלכת יהודה. במהלך הסינון התגלתה כמות לא מבוטלת של חרסים מטיפוסים שמקובל לתארכם לתקופה זו: קרמיקה מעוטרת במירוק "פרוע", סירי בישול אופייניים, ועוד. השוואה של כמויות החרסים, העולה עשרות מונים על הכמות מתקופות קודמות, מלמדת, שאכן, כפי שעולה מהמקרא, בתקופה זו החלה הפעילות האנושית האינטנסיבית בהר הבית.

מספר ממצאים נוספים מרמזים על אופי הפעילות שנערכה בהר בתקופה זו. ראש־החץ, שאתו פתחנו, עשוי היה להיות שייך לאחד משומרי המקדש או הארמון המלכותי; חותם זעיר (עליו דיווחנו בעבר) עם תיאור של זוג בעלי חיים שנתגלה בסינון. ממצאים אלו מצטרפים למשקולת ברונזה עם כתובת עברית, שלפי המדווח, התגלתה בהר הבית בראשית המאה הקודמת, לממצאים מבור האשפה במורדות המזרחיים של הר הבית ומגן העופל שמדרום להר הבית. ממצאים אלו מעידים על הפעילות המגוונת בקריה השלטונית בהר הבית בתקופה זו.

עד שלא תתקיים חפירה מסודרת בהר הבית לא נוכל לדעת האם נותרו שם שרידי מבנים של ממש מתקופה זו, אם כי בנדבכים התחתונים בחומה המזרחית של הר הבית ישנם שרידים של קיר שזמנו קדום להרחבה ההרודיאנית וישנם חוקרים שהציעו לתארכו לימי הבית הראשון. אם כך הדבר, לא מן הנמנע לתארכו כבר לתחילת ימי הבית הראשון.

כאמור, מלבד בית המקדש, בהר הבית התקיימה בתקופה זו הקרייה השלטונית של הממלכה ויש להניח שמרבית הממצאים מקורם בפעילות המנהלית שהתקיימה במבנים אלו ולא במקדש שהיווה רק חלק קטן משטח הר הבית של ימינו. עם זאת, המקדש היווה מוקד השראה לכל הפעילות שהתקיימה במבני הציבור ולמוסדות השלטון הסמוכים לו. על פי המקרא, יעודו של המקדש היה לשמש כמוקד החיים הפולחניים והלאומיים של העם. אליו מעלים את הביכורים, המעשרות והתרומות, אליו מתקבץ העם מכל קצוות הארץ שלוש פעמים בשנה, ובאמצעותו מכוונות כל התפילות. כתוצאה מכך, המקום היה אמור להוות השארה לכל הפעילות התרבותית, כלכלית, מנהלית ומשפטית בחיי העם. בו היו מוכרעות כל המחלוקות המשפטיות וממנו יוצאת תורה לעם ישראל ולעולם.

האם יעוד אוטופי זה אכן התרחש בשלב כלשהו של ימי הבית הראשון? האם יש לממצא הארכיאולוגי מה לתרום בשאלה זו? על זה ננסה לענות בפוסט הבא בסדרה שיעסוק בשלביו המאוחרים של ימי הבית הראשון.

סיור בהר הבית – סרטון מס' 6: הסודות שמתחת לכיפת הסלע ומקום גניזת ארון הברית (חלק 1)

אנחנו ממשיכים בסדרת הסרטונים מסיורים בהר הבית והפעם לרגל ט' באב שני סרטונים על הסודות שמתחת לכיפת הסלע ומקום גניזת ארון הברית.

אנחנו מעלים גם סרטונים עם תוכן שונה מסיורים בהר הבית באנגלית. מוזמנים לצפות בדף הפייסבוק שלנו באנגלית
Temple Mount Sifting Project
לתרומות וצפיה בסרטונים נוספים מסיורים בהר הבית ונושאים נוספים על פרויקט הסינון כנסו לוידאו בלוג שלנו ב:
עברית: http://half-shekel.org/he/#blog
באנגלית: http://half-shekel.org/#blog

ממצא ומוצא החודש: משקולת אבן מימי הבית הראשון – ניקול פרץ

החודש בחרנו בניקול פרץ ממעלה אדומים שמצאה משקולת אבן מימי הבית הראשון. המשקולת בעלת צורה ייחודית עם סימון שאינו רגיל למשקולות מתקופה זו. בסינון נתגלו עד כה יותר מעשרים משקולות ושברי משקולות מתקופת הבית הראשון. בתקופה זו בארץ ישראל עדיין לא היה שימוש במטבעות. סחר החליפין נעשה בעיקר באמצעות מתכות יקרות, כגון בצעי זהב ובעיקר בצעי כסף, שערכם נמדד באמצעות משקולות אבן. באתרים מאזור ממלכת יהודה נתגלו מעל ל-500 משקולות אבן. המשקולות יוצרות סדרה המתבססת על תקן השקל המקראי שביחידות משקל מודרני שווה ל-11.33 גרם. סדרת המשקולות כוללת משקולות השוקלות שקל אחד, כמו גם כפולות של 2, 4, 8, 16, 24 ו-40 שקלים. על חלק מהמשקולות מופיע סימון באותיות בכתב עברי קדום או של ספרות היראטיות ("כתב היד" המצרי) המורה על מידת המשקל. בנוסף, מערכת המשקל כוללת משקולות נמוכות מיחידת השקל. אלו משקולות הבקע (חצי שקל), הפים (2/3 שקל) והנצף (5/6 שקל). מידות קטנות יותר הופיעו במשקולות הגרה.

השקל התחלק ל-24 גרה. עם זאת, במקרא מוזכר גם המונח 'שקל הקודש' שהיה מחולק ל-20 גרה, והיו חוקרים שהציעו שיתכן שהיה תקן נוסף של משקל המכונה 'שקל הקודש' בעל משקל שונה מ-11.33 גר' המוכר לנו ממרבית המשקולות מיהודה.

במקרא המשקולת נקראת פשוט "אבן". המקרא מיחס חשיבות רבה לשמירה על מידות ומשקולות תקינות. "לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן:  גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה:  גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה.

אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה-לָּךְ (דברים, כ"ה, י"ג-ט"ו). אכן, ניכר כי משקולות האבן בממלכת יהודה שמרו על תקן אחיד ורק מעט ממאות המשקולות המוכרות מראות משקל "מזויף" החורג משמעותית מהשקל היהודאי.

המשקולות מהר הבית מצויות כעת במחקר. על ידי נסיון לשחזר את המשקל המלא של המשקולות השבורות על ידי צילום בתלת מימד ובאמצעות משקולות נוספות שיתגלו בסינון נוכל לקבל מידע נוסף שיתכן וישפוך אור חדש על סוגיית שקל הקודש'.

כל הכבוד לך ניקול על הממצא היפה, ובזכותך נדע טוב יותר כיצד לא לעשות איפה ואיפה.