תולדות הר הבית בתריסר ממצאים: #2 ראשית ימי הבית הראשון

גבירותי ורבותי, נא להכיר – כלי הנשק הקדום ביותר שנתגלה בהר הבית:

ראש חץ דמוי־עלה עשוי ברונזה (מתוארך למאה י' לפנה"ס)

זהו ראש־חץ עשוי ברונזה, משקלו כ־9 גר' ואורכו כשישה וחצי ס"מ. גוף ראש־החץ שטוח ובעל צורה המזכירה עלה אקליפטוס והתקע שבאמצעותו ננעץ ראש החץ בקנה העץ הוא מעובה במעט, ובעל חתך בצורת מעוין.

ראשי־חצים מטיפוס זה נתגלו גם במגידו, קדש ברנע ובעוד אתרים בארץ. ראשי־החצים הללו היו בשימוש במשך תקופה ארוכה, אך בתקופת הברונזה המאוחרת הקשתים נטו להשתמש בראשי־חצים מאורכים יותר, ובתקופת הברזל 2ב', רק מיעוט קטן מראשי־החץ יוצרו מברונזה. כמו כן, התקע בחצים הללו היה בעל חתך עגול ולא מעוין. פרטים אלה, יחד עם מאפיינים נוספים, משייכים את ראש־החץ שלנו לקבוצה מצומצמת של ראשי־חצים שנתגלו בשכבות שמתוארכות למאה העשירית לפנה"ס.

עד היום, ידועים לנו כעשרה ראשי־חצים מחפירות בארץ המתוארכים למאה הי' לפנה"ס. באופן כללי, הממצאים מהתקופה הזו מצומצמים למדי מהסיבה הפשוטה שבניגוד לתקופות אחרות שנסתיימו בחורבן דרמטי והותירו ערים שלמות שחרבו על יושביהן או ננטשו בחופזה, המעבר בין תקופת הברזל 1 (המאות ה-12 עד 11 לפנה"ס) לתקופת הברזל 2א' (המאות ה-10 עד ה-9 לפנה"ס) היה מעבר שקט יחסית שבו האתרים המשיכו להתקיים – החצים לא נורו, כלי החרס לא נשברו ומה שבכל זאת נשבר – לא נשאר במקומו על גבי הרצפות כמו שהארכיאולוגים אוהבים – אלא פשוט נזרק לתוך בורות אשפה. כך לדוגמא כמות גדולה של קרמיקה שמתוארכת לברזל 2א (בעיקר למאה ה-9 לפנה"ס) נתגלתה בבור אשפה במורדות המזרחיים של הר הבית (קראו עוד עליו במאמר המפורט שפרסמנו).

נעזוב לרגע את ראש־החץ ונעבור לדבר על הר הבית – מה קורה בו בתקופה הזו?

ובכן, אודות המאות ה-12 – 11 לפנה"ס (תקופת הברזל 1) – לא ידוע הרבה. ירושלים של אותה העת נשלטה בידי היבוסים – קבוצה, כנראה ממוצא חיתי, שמוכרת לנו רק מהמקרא. הר הבית נותר מחוץ לתחומה של העיר והתקיימו בו עבודות עזר חקלאיות, דוגמת גורן ארונה שכבר הוזכר בפוסט הקודם.

עם יסוד שושלת בית דוד וכיבושה של ירושלים – מאורעות שמקובל לתארכם לסביבות שנת 1,000 לפנה"ס, מגיעה תקופת הברזל 1 לסיומה ומתחילה תקופת הברזל 2א.

לעומת העיר עצמה, שהמקרא מספר על כיבושה, הגבעה הסמוכה – הר הבית, נקנתה לפי המקרא בכסף מלא מארונה, שליט היבוסים. שמו של ארונה מאוית בארבע צורות שונות במקרא שהמשותף להן הוא השורש "א.ו.ר", שמשמעותו "אדון" בשפה החורית – יתכן מאוד שזה אינו שמו הפרטי, אלא תוארו של מלך היבוסים.

המקרא מספר לנו רק על מזבח שנבנה בידי דוד על הגבעה החשופה שהייתה מחוץ לעיר. בימיו של שלמה נכלל ההר בתחומה של העיר ונבנתה בו קרייה שלטונית. המקרא מונה מספר מבנים – בֵּית הָאֱלֹהִים, בֵּית הַמֶּלֶךְ, בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן, בֵּית בַּת פַּרְעֹה, הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה והחָצֵר הָאַחֶרֶת. יחידות נוספות (אוּלָם הַכִּסֵּא, אוּלָם הָעַמּוּדִים, ועוד) נזכרות גם הן, אך לא ברור מתיאורן אם אלו היו אגפים במבנים הנזכרים או בניינים העומדים בפני עצמם.

המקדש והקרייה השלטונית המשיכו לעמוד על הר הבית, כשהם משופצים מפעם לפעם, למשך כל ימי שושלת בית דוד – כ־380 שנה.

עד לא מזמן, המקור היחידי שהיה בידינו בבואנו לדון בתולדות הר הבית בימי הבית הראשון היה התנ"ך. מידת המהימנות של המקרא כמקור היסטורי נתונה בוויכוח סוער בעולם המחקר – כאשר מצד אחד, יש המקבלים את התיאור המקראי כלשונו, ומנגד, יש הטוענים כי אין לטקסט המקראי כל ערך היסטורי למחקר של תקופות מסוימות. מרבית החוקרים נמצאים איפשהו באמצע ומייחסים משקל היסטורי כזה או אחר לנאמר במקרא.

בתיאור של בניית הר הבית ובנייניו בפרקים שבראשית ספר מלכים, מפורטים חומרי הבנייה, מידות הבניינים ועיטוריהם ועוד פרטים המשווים לנאמר צביון של מפרט טכני. ההעדר של כל מסר תיאולוגי או אידיאולוגי מעלה את הסבירות שמדובר בתיאור אמין (המצב דומה בתיאור הקיים בספר דברי הימים, אם כי שם ניתן מקום נכבד יותר לדוד בנוגע להכנות לבנייה). הדמיון בין התיאור המקראי לבין מבנים ומסורות בנייה המוכרים לנו מהמזרח הקדום מובילים גם הם למסקנה שבפני הסופר המקראי עמדו רשימות אותנטיות מארכיוני המקדש.

עם סופה של המאה העשירית לפנה"ס, חלה ירידה בפארו של הר הבית, והמקרא מספר כי בימי רחבעם, אוצרות המקדש ובית המלך ניתנו לשִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם (סביב 920 לפנה"ס). שישק עצמו דאג לתיעוד מסע המלחמה שלו בארץ־ישראל על קירות מקדש בכרנך שבמצרים , אם כי הוא לא מזכיר את ירושלים שנכנעה בפניו – מקובל לראות בתיאור זה את המאורע הקדום ביותר המתועד הן בתנ"ך והן במקור חוץ־מקראי בן־הזמן.

בהר הבית לא נערכה מעולם חפירה ארכיאולוגית מסודרת ומבוקרת, דבר שאפשר לחוקרים להעלות הצעות שונות, סבירות יותר ופחות, ללא כל תקווה (או חשש!) שדבריהם יאוששו או יופרכו.

כיום, עם פרויקט הסינון, נוסף לנו מקור מידע חדש המסייע ביצירת תמונה של הנעשה בהר בראשית ימי ממלכת יהודה. במהלך הסינון התגלתה כמות לא מבוטלת של חרסים מטיפוסים שמקובל לתארכם לתקופה זו: קרמיקה מעוטרת במירוק "פרוע", סירי בישול אופייניים, ועוד. השוואה של כמויות החרסים, העולה עשרות מונים על הכמות מתקופות קודמות, מלמדת, שאכן, כפי שעולה מהמקרא, בתקופה זו החלה הפעילות האנושית האינטנסיבית בהר הבית.

מספר ממצאים נוספים מרמזים על אופי הפעילות שנערכה בהר בתקופה זו. ראש־החץ, שאתו פחתנו, עשוי היה להיות שייך לאחד משומרי המקדש או הארמון המלכותי; חותם זעיר (עליו דיווחנו בעבר) עם תיאור של זוג בעלי חיים שנתגלה בסינון. ממצאים אלו מצטרפים למשקולת ברונזה עם כתובת עברית, שלפי המדווח, התגלתה בהר הבית בראשית המאה הקודמת, לממצאים מבור האשפה במורדות המזרחיים של הר הבית ומגן העופל שמדרום להר הבית. ממצאים אלו מעידים על הפעילות המגוונת בקריה השלטונית בהר הבית בתקופה זו.

עד שלא תתקיים חפירה מסודרת בהר הבית לא נוכל לדעת האם נותרו שם שרידי מבנים של ממש מתקופה זו, אם כי בנדבכים התחתונים בחומה המזרחית של הר הבית ישנם שרידים של קיר שזמנו קדום להרחבה ההרודיאנית וישנם חוקרים שהציעו לתארכו לימי הבית הראשון. אם כך הדבר, לא מן הנמנע לתארכו כבר לתחילת ימי הבית הראשון.

כאמור, מלבד בית המקדש, בהר הבית התקיימה בתקופה זו הקרייה השלטונית של הממלכה ויש להניח שמרבית הממצאים מקורם בפעילות המנהלית שהתקיימה במבנים אלו ולא במקדש שהיווה רק חלק קטן משטח הר הבית של ימינו. עם זאת, המקדש היווה מוקד השראה לכל הפעילות שהתקיימה במבני הציבור ולמוסדות השלטון הסמוכים לו. על פי המקרא, יעודו של המקדש היה לשמש כמוקד החיים הפולחניים והלאומיים של העם. אליו מעלים את הביכורים, המעשרות והתרומות, אליו מתקבץ העם מכל קצוות הארץ שלוש פעמים בשנה, ובאמצעותו מכוונות כל התפילות. כתוצאה מכך, המקום היה אמור להוות השארה לכל הפעילות התרבותית, כלכלית, מנהלית ומשפטית בחיי העם. בו היו מוכרעות כל המחלוקות המשפטיות וממנו יוצאת תורה לעם ישראל ולעולם.

האם יעוד אוטופי זה אכן התרחש בשלב כלשהו של ימי הבית הראשון? האם יש לממצא הארכיאולוגי מה לתרום בשאלה זו? על זה ננסה לענות בפוסט הבא בסדרה שיעסוק בשלביו המאוחרים של ימי הבית הראשון.