חותמות חרס עם עיטור בדגם צמחי. התקופה הביזנטית, מאות חמישית – שביעית לספירה. נועדו להטבעה על לחם הקודש בכנסיות. בניגוד לחותמות לחם ששימשו ללחמים תופחים, לחם הקודש נאפה כמעין אפיפית שטוחה ולכן חותמות החרס היו בעלי שטח פנים רחב שאפשר להחתים על חלק רחב מהלחם.