שברי פריטים אדריכליים מהר הבית

בתוך ערימות העפר שהוצאו מהר הבית הסתתרו פריטים אדריכליים מכל התקופות. פריטים גדולים כגון כותרות ושברי עמודים הופרדו במהלך חפירות הוואקף ונשמרו בתחומי ההר. עם זאת, מעט מהם, ככל הנראה, לא הובחנו במהלך העבודות ופונו יחד עם העפר ובסופו של דבר הגיעו לידינו. פריטים אלו שברים רבים קטנים יותר מעידים על עיטורי המבנים שעמדו על ההר בתקופות השונות. על אף מרחק השנים, פאר בנייתו של הורדוס ניכר בפריטים אדריכליים רבים, החל מעיטורי כותרות ותשליבי רצפה (אופוס סקטילה) וכלה בתמשיחי קיר (פרסקאות). לצידם, פסיפסי זכוכית ואריחי קיר מזוגגים מעידים על השיפוצים ועל השינויים בעיטור המבנים בתקופה האסלאמית ובעת החדשה.

במהלך סינון העפר מהר הבית נאספו עשרות אלפי שברים של טיח מסוגים שונים ומגוונים שמקורם בהר הבית. בתוכם זוהו אלפי שברי טיח צבוע שחלקו ניתן לזהות כפרסקו. פרסקו (Fresco, "טרי" באיטלקית) הוא כנויה של שיטה בה צובעים על קיר מטוייח בעוד הטיח עדיין לח.
במהלך התייבשות הטיח נוצרת ספיגה של הצבע שהופך למעשה לחלק מהקיר. פרסקו נשמר לאורך זמן רב, בלייתו איטית והוא אינו מתקלף בקלות כמו צבע על גבי טיח יבש. צביעה בשיטת הפרסקו דורשת תכנון מדוקדק, רישום הדוגמאות והצביעה, החייבת להיות הדרגתית בהתאם לקצב צביעת קטע קיר לפני שהטיח מספיק להתייבש.
המלך הורדוס נחשב סוכן מרכזי בהכנסת שיטות עבודה ואופנות רומיות לארץ. קירותיהם של מבני הפאר והארמונות שבנה צבועים ומאויירים לפי מיטב הסגנונות שהיו מקובלים בעולם הרומי, תוך הימנעות כמעט מוחלטת מדמויות אנושיות וחיות בהתאם למקובל באמנות היהודית של התקופה.
הסגנון המקובל והנפוץ הוא המכונה "הסגנון הפומפיאני השני" המאופיין בדגמים של ספינים (פאנלים) רבועים ומלבניים בצבעים עזים (בד"כ גוונים של אדום, שחור, לבן, צהוב וירוק) ומוקפים במסגרות המדמות בניה באבני גזית עם סיתות שוליים. לכך מצטרפים אלמנטים נוספים המדמים פריטים ארכיטקטוניים (למשל עמודים וכותרות) וקישוטים מסוגננים (גלים, מיאנדרים זרים ועוד). לעיתים מאויירים הספינים בדגמים המחקים בצורתם לוחות שיש ובהט ששימשו בציפוי קירות והיו יקרים לאין שעור ממשטחים צבועים בפרסקו.
שברי הפרסקו מעפר הר הבית קטנים מאוד אבל בכל זאת ניתן לזהות את הצבעים הנפוצים במבני הפאר מימי בית הורדוס (אדום, שחור, לבן וצהוב) ואף חלקים מעוטרים בהם ניכרים שוליים של ספינים צבועים, חיקויי שיש, דגמי גלים וקוים מפותלים.

שבר מחזית בניין מפואר (אפריז) עם עיטור בדגם עלי אקנטוס (קוציץ סורי). התקופה הרומית הקדומה, סוף מאה ראשונה לפנה"ס עד חורבן בית המקדש השני. אבן גיר אדמדמה (מיזי אחמר). על האבן סימני שריפה. ככל הנראה קשור למפעלי הבניה של המלך הורדוס בהר הבית, ואולי אף מקורו מבית המקדש עצמו. אבנים דומות נתגלו בחפירות הכותל הדרומי ובהם גם נתגלו פריטים רבים עם סימני שריפה.

אריחים של תשליבי רצפה (אופוס סקטילה) התקופה הרומית הקדומה, סוף מאה ראשונה לפנה"ס עד ראשית המאה הראשונה לספירה. טכניקת ריצוף זו היתה מקובלת בעולם הרומי ושימשה בישראל לראשונה בבנייניו המפוארים של המלך הורדוס. האריחים נוסרו בצורות גיאומטריות והונחו בצמוד זה לזה בדיוק מושלם ליצירת דגמים צבעוניים המבוססים על מידת הרגל הרומית ( 29.6 ס"מ). אריחים רבים הם משיש ואבנים צבעוניות שיובאו מאסיה הקטנה, יון, תוניסיה ומצרים. ריצוף יוקרתי זה מעיד על הפאר הרב של הר הבית שבנה הורדוס ומזכיר ומפרש את תיאוריו של יוסף בן מתתיהו: …" וכל הכיכר תחת הרקיע היה ריצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות" (מלחמות היהודים ה)' ואת תיאורי התלמוד על בניין הורדוס ששולבו בו "אבני שיש לבן וכהה… אבני שיש מרמרא ושיש כוחלא" (בבא בתרא ד,' ע"א; סוכה נא ע"ב).

למידע נוסף ; הרצאה מלאה באנגלית

שחזור דגמי הרצפות מימי בית שני עם שילוב אריחי האופוס סקטילה שנמצאו בפרויקט הסינון בתוך הדגם.

שבר רעף עם טביעה מלבנית של הלגיון העשירי "פרטנסיס", המאה השנייה או השלישית לספירה. הלגיון העשירי הובא ליהודה בשנת 66 לספירה לצורך דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים וחייליו הם שהחריבו את בית המקדש השני. שרידים שניתן לקשרם לפעילות חיילי הלגיון העשירי בקרבת הר הבית נתגלו בחפירות הכותל הדרומי ובאזור הגן הארמני מדרום למצודת דוד. חיילי הלגיון הקימו בתי יוצר בסביבת ירושלים לצורך הכנת רעפים, צינורות ולבנים.

שבר סורג של כנסייה מעוטר דגמים צמחיים, התקופה הביזנטית, שיש (אבן לא מקומית). שבר זה מצטרף לפריטים אדריכליים וממצאים נוספים המעידים על קיומם של מבני דת נוצריים על הר הבית בתקופה הביזנטית; זאת בניגוד לדעה שהיתה רווחת במחקר לפיה הר הבית עמד בשיממונו בתקופה זו.

טסרות (קוביות) לפסיפסי קיר בגוונים שונים, מזכוכית שקופה ואטומה ומזכוכית מוזהבת. פסיפסי קיר מזכוכית עם שיבוצי אם-הפנינה (שגם נתגלו בסינון) עיטרו משטחים רבים בכיפת הסלע ובמסגד אל-אקצה. הפסיפסים בקירות החיצוניים של כיפת הסלע הוחלפו במאה ה-16 בפקודתו של הסולטאן סולימאן המפואר באריחים מזוגגים מצויירים. פסיפס קיר מזכוכית רחב מידות מעטר עדיין את קירותיו הפנימיים של מבנה כיפת הסלע. ניתן לשער שמרבית אבני הפסיפס שבידינו מקורם בפסיפסים המקוריים של כיפת הסלע, מסוף המאה השביעית לסה"נ, שהוסרו בעת ההחלפה לאריחים בראשית התקופה העות'מאנית. מסורת שמצויה בידי אנשי הוואקף מספרת שכאשר הוסרו טסרות הזכוכית במאה ה-16 מקירותיו החיצוניים של כיפת הסלע הם נגנזו באדמת מטע הזיתים במזרח הר הבית.

מקטע מפסיפסי הזכוכית בתוך כיפת הסלע וצילום תקריב של שילוב הגוונים בפסיפס.

אריחים של תשליבי רצפה, התקופה הצלבנית, המאה ה-12 לספירה. אבנים מקומיות. האריחים שולבו ברצפת כיפת הסלע, ששימשה בתקופה זו ככנסיה. בשונה מהתקופה הרומית הקדומה, האריחים הצלבניים מתבססים על מידת האינץ' ומתארם ואופן חיתוכם שונה.

שחזור דגמי הרצפות מהתקופה הצלבנית עם שילוב אריחי האופוס סקטילה שנמצאו בפרויקט הסינון בתוך הדגם.

למידע נוסף

אריחים מזוגגים מכיפת הסלע. החליפו במאה ה־16 את פסיפסי הזכוכית שעיטרו את קירותיו החיצוניים. אריחים אלו התבלו והוחלפו עם הזמן, וניתן לעקוב אחרי העיצובים והטכניקות השונים למן המאה ה־16 ועד המאה ה־20.

לחזרה לדף הראשי של התערוכה