חותמות וטביעות חותם מהר הבית
חותמות מופיעות בממצא הארכיאולוגי בסמוך להתיישבות הקבע, אלפי שנים לפני הופעתן של הערים והממלכות הראשונות ולפני הופעת הכתב. שימושן בתחילה היה לחתום ולסמן סחורות, ובעיקר מזון. השימוש הפרטי בחותמות ממשיך עד היום, אך בעיר מרכזית כמו ירושלים, את מרבית החותמות וטביעות החותם מהעת העתיקה ואף מהעת החדשה ניתן ליחס לגופי השלטון והדת.
חותם חרפושית מצרית עם סימנים בכתב חרטומים, האלף השני לפנה"ס, אבן סבון (סטיאטיט). לפריט יש קדח המאפשר את קשירתו כתליון. חותמות חרפושית היו נפוצות מאוד בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת ברחבי כנען ושימשו את המצרים וגם את הכנענים המקומיים.
חותם חרפושית, האלף השני לפנה"ס, אבן סבון (סטיאטיט) עם שרידי תפס ברונזה. מתאר דמות אל מצרי האוחז במטה (אולי סח'מת) ולצידו סימנים בכתב החרטומים.
חותם חרוטי עשוי אבן, סוף מאה 11 עד ראשית המאה ה־10 לפנה"ס. שני בעלי חיים, יתכן טורף וטרפו. חותמות מסוג זה היו נפוצות ברחבי ארץ ישראל בסוף תקופת הברזל א' (תקופת ההתנחלות) ובראשית תקופת הברזל ב' (תקופת המלוכה) ונמצאו באתרים ישראליים וכנעניים.
שבר ידית קנקן מלכותי מן המאה השמינית לפנה"ס. על הידית טביעת חותם (שבורה) של סמל מלכותי דו־כנפי שמעליו נכתבה התיבה "למלך". לצידה של הטביעה מופיעה חריטת מעגלים חד־מרכזיים שנעשתה לאחר הצריפה. טביעות "למלך" מוכרות בכל רחבי יהודה ומיוחסות לסוף המאה השמינית לפנה"ס. יש המייחסים אותן לפעולות ההכנה של המלך חזקיהו לקראת המרד באימפריה האשורית, יתכן כפעולות לריכוז או לפיזור סחורות כגון תבואה ויין. בעוד במסע האשורי (701 לפנה"ס) נפגעו ערי השפלה, לכיש, עזקה ותמנה, מרבית ערי ההר, ובהן ירושלים, לא נכבשו ולא עברו חורבן והקנקנים המשיכו לשמש בערים אלו. ליד הטביעה נחרתו מעגלים חד מרכזיים. נראה שבקנקנים אלו נעשה שימוש מנהלי של מיסוי.
בולת חמר, "[להצ]ליהו [בן] אמר", יהודה, סוף ימי בית ראשון. זהו הממצא בעל הזיקה הישירה ביותר לפעילות המנהלית שהתקיימה בבית המקדש שנתגלה עד כה בסינון. טביעת החותם הקטנה הוצמדה לאריג שכיסה מיכל כלשהו ונצרפה לכדי חרס במהלך שריפה. טביעות חותם מסוג זה מוכרות לנו מבתי אוצר של מקדשים וארמונות במזרח הקדום. טביעת החותם נושאת את הכתובת "[…]ליהו/[בן] אמר". משפחת אימר היתה משפחת כהנים מוכרת בסוף ימי בית ראשון, סביב המאות ה־7 עד תחילת המאה ה־6 לפני הספירה. פשחור בן אימר מוזכר במקרא כ"פקיד נגיד בבית ה' " (ירמיה כ', א'). התואר פקיד ונגיד בסוף תקופת הבית הראשון שכיח במקרא ומיוחס לרוב למנהל של אוצרות ונכסים. ניתן לשער שטביעה זו חתמה פריטי יוקרה או אספקה שנשמרו בבית האוצר של בית המקדש הראשון אשר נוהל בידי הכהנים מבית אימר. טביעת חותם זו היא הכתובת העברית הראשונה שנתגלתה אי פעם מבית המקדש הראשון ומהווה עדות ישירה לפעילות המנהלית של כהני בית המקדש ראשון.
למידע נוסף על חותמות בתקופת בית ראשון
ידית קנקן יין חתומה מהאי רודוס, המאה השניה לפנה"ס. בחותם מופיע סמל השושן, סמלה של האי רודוס, ומסביבו כתובת יוונית הנושאת את שמו של האפונימוס, 'נותן השם', שהיה הפקיד הממונה באותה השנה.
חותם ברונזה בסגנון עות'מאני, ראשית המאה ה־18. כיתוב: " الثيح \عبد \ الفتاح \ التميمي" תרגום: "אל-שיח/ עבד/ אל פתח/ אל-תמימי". היה שופט ופוסק מוסלמי חשוב בירושלים, שכם, רמלה ועזה. שימש כמשנה למופתי של ירושלים. מעל לתריסר חותמות עות'מאניים נמצאו בפרוייקט הסינון, מרביתם שייכים לאמצע המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. חלק מהחותמות נושאים שם פרטי וחלקם מציינים גם את התפקיד של בעל החותם.
בולת עופרת. צד א': סמל האפיפיור, שני מפתחות המסמלים את ההסמכה הכפולה (פטרוס ופאולוס) צד ב': "Verifica S.C.V", ראשי תיבות של Stato della Città del Vaticano, מדינת עיר הותיקן.לפי סגנון הבולה וסגנון הכיתוב ככל הנראה שייכת למאה ה־19 או ה־20.
בולת עופרת עם כיתוב "הרפובליקה הלבנונית". לאחר שנת 1943 בה הכריזה לבנון על עצמאות מהמנדט הצרפתי.
בולת עופרת בעברית, לאחר שנת 1967, מדינת ישראל. צד א': "כשר"; צד ב': "אצ" או "אע".
