כלי חרס - פרויקט סינון העפר מהר הבית

כלי החרס מהר הבית

כלי חרס היו מהפריטים הנפוצים והזולים ביותר בכל התקופות, עד התקופה המודרנית. לא ניתן לתקן כלי חרס שבור, וכך שברי החרסים ממלאים את שכבות העפר הארכיאולוגיות. בפרויקט סינון העפר מהר הבית נחשפו מאות אלפי שברי כלי חרס המעידים על אלפי שנות השימוש בהר. בעוד סגנון ועיטור הכלים השתנו תדיר, הטכנולוגיה של כלי החרס התפתחה לאיטה. מעטים הם האתרים, כדוגמת הר הבית, שיכולים להציג רצף ארכיאולוגי ארוך ומִגוון עשיר כל כך.

שלא כמו בחפירה רגילה, פרויקט הסינון אינו עוסק ברפאות של כלי חרס. החרסים הם לרוב קטנים, ומתוך מליוני שברי כלים שנתגלו, נשמרו כ-200 אלף שברים אינדיקטיביים (שברים בעלי מאפייני זיהוי קלים) ובתוכם כ-120 אלף שפיות (צורת הרבים של שפת כלי חרס). השפה היא החלק בכלי הנתון ביותר לשינויים סגנוניים ולכן קל לזהות משבר שפה את התקופה והטיפוס של הכלי השלם. עיקר המיקוד של מחקר כלי החרס בפרוייקט הסינון הוא ביצירת טבלאות נתונים גדולות של טיפוסי הכלים ועריכת מחקריים סטטיסטיים בהם. כך אנו יכולים לשחזר חלק מההקשר שממנו מגיעים קבוצות טיפוסי כלים שלהם יש התפלגות ייחודית באזורים השונים של השפך. כמו כן, ניתן לזהות מאפייני מיוחדים בהתפלגות הטיפוסים השונים שהיו בשימוש בהר הבית לעומת אתרים אחרים בירושלים.

כמות החרסים שנתגלו בסינון ותוארכו להתקופות שקדמו לברזל II (תקופת הבית הראשון) היא קטנה מאד, כ-0.5%, ומרביתם מתוארכים לתקופת הברונזה התיכונה (1950 – 1550 לפנה"ס).

שברי כלי חרס מעוטרים מתקופת הברונזה המאוחרת.

כלי החרס של ימי הבית הראשון מהווים כ-5% מסך כל החרסים שנתגלו בסינון, ומתוארכים להחל מהמאה הי' לפנה"ס ועד לחורבן הבית בשנת 586 לפנה"ס. מכלול החרסים שתוארך לתקופה זו מייצג כלי חרס מקומיים ונפוצים שנוצרו מטין מקומי מאדמת טרה-רוסה. בולטים במכלול כלי השולחן המחופים וממורקים במירוק פסים באבניים. מגוון הטיפוסים אינו רב ונראה שישנה אחידות סגנונית המעידה על סטנדרטיזציה לצורך ייצור המוני, דבר המאפיין את המכלולים מתקופה זו ביהודה.

כמו כן, התפלגות סוגי הכלים מתקופה זו כוללים קנקני אחסון, פכים, פכיות, קובעות וכנים בכמות גדולה יחסית לאתרים אחרים בירושלים, וכמות פחותה יחסית של קערות ונרות חרס. מלבד הכלים הרגילים, נמצאו גם שברים של צפחות, כלי הקשה (רעשנים) וכלי פולחן כגון: קובעות, מקטרים, כנים, רעשנים וכלי ייחודים אחרים.

אחד המאפיינים הבולטים של כלי החרס בתקופת הבית הראשון הוא מירוק הפסים שעיטר את כלי השולחן. תופעה זו החלה בתחילת ימי הבית הראשון (תקופת הברזל 2א) בעיטור של מירוק פסים ידני / פרוע, ולאחר מכן השתנה בהדרכה למירוק פסים שנעשה באבניים.

שברי כלי חרס מתחילת ימי הבית הראשון (תקופת הברזל IIא).

מגוון שברי כלי חרס מימי הבית הראשון.

כ-30% מהממצא הקרמי שעלה במפעל הסינון שייכים לימי הבית השני (516 לפנה"ס – 70 לסה"נ), כשני שלישים מהם שייכים לשלהי התקופה (40 לפסה"נ – 70 לסה"נ). הממצא הקרמי משתייך לשתי תקופות: הראשונה והקדומה שבהן היא התקופה ההלניסטית המאוחרת, מאות שניה עד אמצע המאה הראשונה לפנה"ס, והשנייה, המאוחרת יותר, אמצע המאה הראשונה לפנה"ס עד תחילת מאה השניה לספירה, המוגדרת כרומית קדומה.

בדומה לקרמיקה מימי בית ראשון, הממצא מתקופות אלו מתאפיין המכלול באחוז גבוה של קנקנים ופכים (אך לא פכיות) בהשוואה לאתרים אחרים בירושלים. לעומתם, קערות ונרות השמן מהר הבית מופיעים באחוז נמוך ביחס לאתרים אחרים בירושלים.

מרבית הקרמיקה שנמצאה מהתקופה ההלניסטית היא בדרך כלל מקומית. הכלים מתקופה זו שנמצאו בסינון הם ברובם קנקנים ומספר טיפוסי קערות וסירי בישול. כמו כן ניתן לשייך לתקופה זו נרות חרס פתוחים ואונגנטריום (פכית שנועדה לשמנים יקרים או בשמים).

מרבית הקרמיקה מתקופה הרומית הקדומה אף היא עשויה מחומר פשוט. נתגלו מספר ניכר של קערות וקדרות עם עיטורים בצבע. כמו כן נתגלו גם מספר כלים מיובאים מטיפוס טרה סיגילטה מזרחית. מרבית הקערות הן דקות מאוד, רדודות ומחומר צרוף היטב. כלי הבישול עשויים מחומר כהה, חום-אדום וכוללים בעיקר סירי בישול, קדרות בישול ופכי בישול. הקנקנים בתקופה זו עברו שינוי מבעלי שפה מעובה שהיתה אופיינית לתקופה ההלניסטית לקנקנים עם שפת צווארון שהופך לארוך יותר ככל שחולף הזמן, והופך לרכס בבסיס הצוואר (ראו בתצלום). מספר קטן יחסית של כלי יבוא נתגלו כאשר רובם הם שברי קערות טרה סיגילטה מזרחית.

שברי כלי חרס מימי הבית השני.

כ-5% מהממצא הקירמי מתוארך לתקופה הרומית המאוחרת (70 – 324 לסה"נ). בולטים במספרם הקערות והפכים וכן נמצאו במספר ניכר גם כלי בישול בעוד ששאר הטיפוסים מהווים חלק קטן מהכלים. במהלך התקופות הרומית המאוחרת והביזנטית המסורות הקרמיות הינן מקומיות באופיין וכלים פשוטים נוצרו בבתי ייצור שהיו בסביבתם הקרובה. הממצא של כלים פשוטים הנראה כאן מייצג בעיקר את ירושלים, וייוצר בעיר ובסביבתה. רק כלים שכדאי היה לייבאם בשל איכותם או תכולתם הובאו מרחוק. הכלים המקומיים עשויים מחומר אדום, כתום או חום בהיר, לרוב מטוייב היטב, צרוף היטב עד לכדי מתכתיות.

שברי כלי חרס מהתקופה הרומית המאוחרת

כ-19% מהממצא הקירמי מתוארך לתקופה הביזנטית (324-638 לסה"נ). בתוך ממצא זה בולטים במספרם הקערות ופכים וכן נמצאו במספר ניכר גם נרות חרס וכלי בישול בעוד ששאר הטיפוסים מהווים חלק קטן מהמכלול. ניתן לציין גם את כלי הבישול והקנקנים שנתגלו במספר ניכר. טיפוס מיוחד המופיע בתקופה זו הינם הכלים העדינים והדקים העשויים חומר מטוייב, ממורקים במירוק קונצנטרי וחלקם מעוטר בקווים חרוטים. כלים אלו מכונים Fine Byzantine Ware, והמכלול שברשותנו מתוארך לאמצע מאה שישית סה"נ ועד לתחילת המאה השמינית לסה"נ. כלומר, כלים אלו ממשיכים גם לתקופה המוסלמית הקדומה. בכלי החרס מתקופה זו ניתן למצוא גם נרות מטיפוס Candlestick Lamps. הממצא כולל גם כמות ניכרת של קערות מיובאות השייכות בעיקר לקבוצת הכלים מטיפוס African Red Slip ו Late Roman C.

שברי כלי חרס מהתקופה הביזנטית

כ-21% מהממצא הקירמי תוארך לתקופה המוסלמית הקדומה (638 – 1099 לסה"נ). בולטים במספרם קערות ופכים וכן נמצאו במספר ניכר גם נרות חרס וכלי בישול בעוד ששאר הטיפוסים מהווים חלק קטן מהכלים במכלול. חלק מטיפוסי הכלים בראשית תקופה הזו הינם כלים מטיפוס שהופיע בתקופה הביזנטית אולם טיפוסים רבים חדשים מופיעים ונעשה שימוש בכלים מחומר שונה ובטכניקות חדשות. כך למשל מופיעים לראשונה בראשית התקופה העבסית (מחצית שנייה של המאה השמינית לסה"נ) כלי הבאפ (buff ware). כלים אלו עשויים מחומר לבן, מעוטרים בטכניקות חריטה, טביעה ועיטור בתבנית. כמו כן נתגלו גם כלים מזוגגים המעוטרים בזיגוג מסוגים שונים ובמגוון שיטות.

כפי שצויין לעיל, בין הקערות של התקופה בולטים הכלים מטיפוס Fine Byzantine Ware, הנמשכים משלהי התקופה הביזנטית. על חלקם ניתן לראות טכניקת עיטור חדשה המתאפיינת בעיטור צבוע בדגמים שונים על גבי רקע בצבע לבן. בתקופה זו מופיעים טיפוסים חדשים המהווים המשך לקודמיהם, אם כי שונים בצורה, בעיטור וגם קצת בחומר, מכונים Fine Burnished Ware. הם עשויים מחומר פחות מטוייב, חלקם התחתון מחופה לעיתים במשח לבן והמירוק הקונצנטרי מתמקד בעיקר בחלק התחתון של הכלי.

בראשית התקופה ממשיך להופיע מהתקופה הביזנטית נר החרס מטיפוס Candelstick, אולם בתקופה האומיית (המאה השביעית עד ראשית המאה השמינית) מופיע כבר נר מטיפוס Channel-Nozzle Oil Lamp.

בתקופה האומיית מתחילים להופיע כלים מזוגגים ואלו הופכים לנפוצים בתקופה העבסית. במאות התשיעית – עשירית מופיעה שיטת העיטור בהתזה על גבי זיגוג וצורפה אליה גם שיטת החריטה בחרס לפני הנחת חומר הזיגוג ליצירת אפקט צבע שונה בתוך החריצים, שיטה המכונה Sgraffito. זיגוג בדיל היוצר משטח לבן דמוי חרסינה מופיע בתקופה העבסית (מאה שמינית עד המאה האחת עשרה) ולעיתים עוטרו הכלים בעיטור בוהק מתכתי. מרבית הכלים בתקופה זו הם מייצור מקומי, אולם חלק מהכלים המזוגגים והמפוארים וביניהם כלי הבוהק המזוגגים בזיגוג בדיל, הם ללא ספק מיובאים.