משקולות – מתקופת הבית הראשון ועד ימינו

משקולות למאזניים מלוות את פעילות המסחר לפחות מתקופת הברונזה הקדומה, האלף השלישי לפנה"ס. המשקולות הראשונות, עשויות אבן, מופיעות במסופוטמיה ונקראות בפשטות 'אבנו', אבן. יחידת המשקל הבסיסית היא ה'שקל' – יחידת משקל של כ-8.4 גרם המופיעה בכפולות שונות – שקל אחד, 2 שקל, 4 שקל וכד'. כפולות אלו מתבססות על שיטת ספירה סקסגסימלית – על בסיס 60, ומשקולות של שישים שקלים ומכפלותיהן מכונות 'מנה'.
שיטת השקילה, שבסיסה ה'שקל', נפוצה במהלך תקופות הברונזה ועד סוף תקופת הברזל בכל רחבי המזרח הקדום. אך בעוד המונחים נותרו, יחידת המשקל הבסיסית השתנתה בין ממלכה לממלכה ואף בין עיר לעיר. במהלך כל התקופות, שלטון מרכזי חזק נטה להחיל שיטת משקל אחידה בכל שטחו ושליטים חזקים הכריזו על רפורמות בשיטת המשקל. על כן, ריבוי שיטות שקילה בין מרחבים סמוכים יכול להעיד על שלטון חלש, אך גם יכול להתרחש בשולי האימפריה, באזורים שאינם בעלי ערך רב בעיני השלטון.
תעודת היסטוריות מזכירות בעיקר את השימוש בבצעי כסף, פיסות כסף חתוכות, כאמצעי סחר החליפין. בצעי הכסף, לאחר שנשקלו במאזניים מול משקולות האבן, ניתנו כתמורה לסחורות. עם זאת, בעוד מרבית התעודות ההיסטוריות נוטות לתאר את המסחר ואת ערכי הסחורות בשקלי כסף, ניכר מתעודות אחרות שחלק גדול מהמסחר נעשה לעיתים תוך שקילה של אמצעי תשלום אחרים, כגון פיסות נחושת, ברונזה, בדיל ואף צמר פשוט או צבוע ובגדים שנשקלו ושימשו כאמצעי תשלום.
בממלכת יהודה, החל מסוף המאה השמינית לפנה"ס ועד חורבן בית ראשון, מופיעות משקולות עשויות אבן גיר בעלות צורה כיפתית. המשקולות היהודאיות מתבססות על יחידת משקל של 'שקל' בן כ-11.33 גר'. משקולות בנות 1, 2, 4 ו-8 שקלים נפוצות מאוד ובצידן מוכרות גם משקולות בנות 16 ואף 40 שקלים. על רבות מהמשקולות מופיע סימן ɣ המפורש כסימן ה'שקל' ומספר המציין את מכפלת השקל. כמעט כל פעולות המסחר ופעולות כלכליות אחרות במקרא, מתוארות ב'שקלי כסף' או ב'שקלי זהב'.
" וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן, אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת–אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית, כ"ג, ט"ז).
מהיחידות הקטנות מ'שקל' מוכרת בעיקר הבקע: " בֶּקַע, לַגֻּלְגֹּלֶת, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ–לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים" (שמות ל"ח, כ"ו). בנוסף התקיימו גם הנצפ והפים , שלושתם מופיעים עם שמם חרות על המשקולות. לצורך חלוקת השקל ליחידות קטנות ממחצית שימשה ה'גרה'. השקל נחלק ל-24 גרה. עם זאת, מובאות מקראיות המזכירות בנוסף 'שקל קודש' בן 20 גרה לא זכו עד כה לביסוס ברור בממצא המשקולות.
בדומה למקובל במזרח הקדום, גם במקרא המשקולת מכונה בפשטות 'אבן' והן נישאות ב'כיס', ככל הנראה שקיק שהיה קשור לחגורה: "לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ, אֶבֶן וָאָבֶן: גְּדוֹלָה, וּקְטַנָּה. לֹא-יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ, אֵיפָה וְאֵיפָה" (דברים כ"ה, י"ג-י"ד); "פֶּלֶס, וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה'; מַעֲשֵׂהוּ, כָּל-אַבְנֵי-כִיס" (משלי, ט"ז, י"א). מפסוקים אלו ונוספים ניכרת גם התלות של המסחר בפעולת השקילה ובהתאם, החשיבות של אמינות המשקולות. בדומה, גם 'בצעי הכסף' מופיעים באזהרות מפני שוחד: "וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד–וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט" (שמ"א, ח', ג').

משקולת ארבעה שקלים יהודאיים, אבן גיר עם תיקון עופרת. יהודה, סוף מאה שמינית עד ראשית מאה שישית לפנה"ס, ימי בית ראשון. תיקון העופרת בולט ולכן נראה שלא היה זיוף אלא התאמת משקל חסר. צורת המשקולת כיפתית ובאחד מצדדיה חריטה של ארבעה קוים. זו אינה דרך הכיתוב המקובלת בכדי לציין את מידת המשקולת, שלרוב נעשה בספרות מצריות (היראטיות).

בעוד במהלך תקופת בית שני נעלם השימוש ב'שקל' כיחידת משקל, השימוש ב'מנה' (יחידה שהיתה מקובלת גם בעולם היווני) המשיך ומשקולות קטנות יותר מהוות חלוקה של המנה לחצי, לרבע ולשמינית. ה'מנה' המשיך לשמש גם בצד הליברה הרומית שנכנסת לאזור בסוף תקופת בית שני. בצד משקולות אבן גיר בעלות צורת גליל פחוס, שיתכן ושימשו בעיקר את הקהילה היהודית, נפוצו גם משקולות עופרת, שחלקן מסומנות עם שם ה'אגרונומוס' האחראי על השווקים והכלכלה באותה שנה וחלקן פשוטות וללא כל סימון. אלו שימשו במידה פחותה אף עד לימי מרד בר כוכבא (132–135 לספירה). במשך כל ימי הבית השני ערכו של המנה אינו קבוע ומשקלו משתנה מעט בין עיר לעיר.

משקולת עשויה אבן גיר בצורת גליל פחוס, סוף ימי בית שני. שחזור צורתה המלאה מאפשר הערכת משקלה למנה אחד התואם ליחידת המנה של משקולות אבן גיר דומות מאזור העיר העתיקה. בנוסף נמצאו בפרויקט סינון עפר הר הבית משקולות עופרת בצורת דיסק שמשקלן שמינית המנה של אזור ירושלים.

החל מסוף התקופה הפרסית מתחילים לטבוע בארץ מטבעות. המטבעות הראשונים היו עשויים כסף, אך בהמשך מופיעים גם מטבעות זהב וברונזה. שווי המטבעות היה כמשקלם ובמטבעות זהב וכסף גם בהתחשב בטוהר המתכת. עם זאת, על אף שערך המטבעות מוכר ולעיתים אף מופיע על המטבע, בתקופות שונות, נהגו לשקול את המטבעות מול משקולות מדידה בכדי לאמת את שווים. לעיתים, אם מתוך חולשה של השלטון או אם עקב פעילות מסחר ענפה שחרגה ממחזור המטבעות הזמין, נהגו לגזור ולסחור בגזירי מטבעות זהב וכסף ולעיתים אף בגזירי ברונזה. במקרים אלו איבד המטבע את ערכו הידוע ונדרש היה לשקול אותו בכדי לדעת את שוויו.
במהלך התקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית נפוצות בארץ משקולות ה'נומיסמה' עשויות הברונזה, שנועדו לשקילת מטבעות נומיסמה (1/72 ליברה), אך מוכרות גם חלוקות קטנות יותר כמו הקראטיון (קראט, משקלו 1/24 נומיסמה, בלטינית: siliqua). רבות מהמשקולות מסומנות באות N (נומיסמה). לעיתים מופיע מספר באותיות יוונית, כגון A לציון המספר 1, B לציון המספר 2,IB לציון 12, H לציון 8 ו-S לציון 6.

משקולת "נומיסמה" לשקילת מטבעות זהב. כיתוב "N", מאות שניה עד שישית לספירה, ברונזה.

משקולת זכוכית "אימפריאלית" המתוארכת למאות השישית והשביעית לספירה (התקופה הביזנטית) ושימשה לשקילת מטבעות זהב. התיאור שעל פני המשקולת כולל פרוטומה (ראש אדם, כתפיים וחזה) של דמות מלכותית עם הילה מעל ראשה; מתחתיה מונוגרמה בצורת צלב שמשני צדיה עוד שתי פרוטומות קטנות יותר. הכתובת היוונית במונוגרמה ניתנת לקריאה: EVΘAΛIOV ("של אות'ליוס"). כעשרים משקולות זכוכית דומות, הנושאות טביעות של אותו החותם, ידועות כיום לחוקרים. אולם המשקולת מהר הבית היא היחידה מביניהן שערכה הוא של 4 קרטיון – המשקולות האחרות שוקלות נומיסמה אחת (24 קרטיון), סמיסיס (12 קרטיון) או טרמיסיס (8 קרטיון).

משקולות מסוג זה תוארו כמשקולות "אימפריאליות" מפאת ההופעה של דמות מלכותית אחת או יותר בעיטור שעליהן. השם אות'ליוס מתייחס, ככל הנראה, לפקיד ביזנטי בכיר שתחת סמכותו יוצרו המשקולות הללו. סביר להניח שהן יוצרו בסדנה מרכזית רשמית בבירה קונסטנטינופוליס ומשם הופצו הלאה ברחבי האימפריה, ככל הנראה בין השנים 550 ו-650 לספירה.

משקולות נוספות, בעלות צורת 'חבית' או מרובעות עם שוליים זוויתיים, מתחילות להופיע בתקופות אלו והופכות לנפוצות מאוד בתקופות האסלאמיות. בתקופות האסלאמיות נועדו המשקולות לשקילת דירהם כסף ודינר זהב. על משקולות אלו מופיע פעמים רבות סימן "עין הציפור" – עיגול ובמרכזו נקודה. בנוסף למשקולות ה'חבית', נפוצו בתקופות האסלאמיות משקולות רבועות, רבות מהן נושאות כתובת בת מילה אחת. עם זאת, המוכרות ביותר הן משקולות זכוכית. אלו החלו לשמש בתקופה הביזנטית והפכו לנפוצות מאוד בתקופה הפאטימית עד הממלוכית. בתקופה האסלאמית שימשו לשקילת דינרי זהב ובדומה למטבעות, נכתבו עליהן שם השליט ותאריו, ערך המשקולת והשנה.

משקולת של דירהם אחד, מרובעת עם כתובת בערבית, שוליים מזֻווים. התקופה האסלאמית, ברונזה. נועדה לשקילת מטבעות כסף (דירהם). מאות משקולות דומות נאספו באזור קיסריה ושויכו בעיקר לתקופה הפאטימית.

שבר משקולת זכוכית עם כיתוב, לשקילת מטבעות זהב. התקופה האסלאמית. ככל הנראה שקלה דינר אחד.

בסוף התקופה העות'מאנית מקובלות באזור מערכות משקל שונות בין הערים הצפוניות, כגון עכו, חיפה וערי הגליל; הערים הדרומיות, כגון ירושלים, שכם, יפו ושומרון; וחברון שהחזיקה מערכת משקל עצמאית. על אף השימוש באותם מונחים (רוטל, אוקיה וקנטר), משקלם בפועל היה שונה והדבר יצר בלבול רב בשווקים. במיוחד התלוננו על כך היהודים. רבים מהם הגיעו זה מכבר מארופה והיו מורגלים בשיטה המטרית האחידה, כך שהתקשו מאוד עם ריבוי השיטות והמשקלים. עם כינון המנדט הבריטי, בסדרה של פקודות, החל מסוף שנות ה-20, ניסו הבריטים לבטל את הבדלי השקילה ולהחיל את השיטה המטרית על כל שטח המנדט, אך הקושי בשליטה על האוכלוסיה הכפרית המפוזרת גרם לכך שרק לאחר כינונה של מדינת ישראל, הושלם המעבר לשיטה המטרית בכל הארץ.

משקולת 100 גרם, מדינת ישראל. בתחתית המשקולת שתי לוחיות לתיקון המשקל. על גבי אחת הלוחיות (השמאלית בתמונה), לאחר הצמדתה, סימן אישור של מדינת ישראל שהחל לשמש החל משנת 1970 – מגן דוד ובתוכו סמל מאזניים עם האות י' במרכזם.

משקולת 50 גרם, מדינת ישראל. בתחתית המשקולת מופיעים סימני שחיקה ועל גביהן חותמת אישור של מדינת ישראל – מאזניים שבמרכזם האות י' וציון השנה – 53'. שחיקה של בסיס המשקולת נעשתה פעמים רבות בשביל תיקון קל במשקל, חתימת האישור מופיעה על גבי השחיקה, כך שיתכן שהשחיקה נעשתה על ידי המפקח שבדק את המשקולת ולפני שהטביע את החותמת.

לחזרה לדף הראשי של התערוכה