אשפה קדושה

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה בעיתון מקור ראשון תחת הכותרת "פח הזבל של ההיסטוריה". בכתבה מתואר המחקר שביצענו כשסיננו חומר שהתגלה בעת עבודות פיתוח במורדות המזרחיים של הר הבית. עוד בשנת 2007 עלה בדעתנו הרעיון לדגום את השטח מתוך התקווה שיתגלו בו ממצאים שגלשו מהר הבית בתקופה שחומותיו נהרסו, אבל בעת החפירות בשנת 2009 זיהינו תופעה מעניינת עוד יותר – שני מצבורי אשפה – אחד, שהיה טמון בתוך בור, מתקופת הבית הראשון והשני, שהיה מונח על פני השטח בתקופת הבית השני.

את הממצאים המרתקים פרסמנו בכנס "חידושים בחקר ירושלים" ומי שהסיכום שבכתבה לא מספיק לו, מוזמן לקרוא את המאמר המלא.

מורדות הר הבית המזרחיים

בור האשפה מימי הבית הראשון כפי שהוא נראה בשטח לפני סינון.

במאמר פירטנו על תקופות וצורות השימוש במזבלה ועל הממצאים שגילינו כשסיננו אותה. בולה פיסקלית נדירה המלמדת על מערכת המיסוי ביהודה, הצדיקה פרסום עצמאי (תשמעו עוד עליה בפוסט קרוב) וצלמיות מתקופת בית ראשון שהתגלו בעפר הבור פורסמו יחד עם צלמיות דומות מהר הבית עצמו.

נקודה אחת שהתעכב עליה ארנון סגל בכתבה היא הכמות הגדולה של סירי הבישול שנמצאו במזבלה מימי בית שני (כמחצית מהכלים).

שברי חרסים מתחילת ימי הבית הראשון.

בעקבות זאת, בגליון של השבת האחרונה פורסמה תגובה למאמר מאת הרב ישראל אריאל, שבה הוא מציע שריבוי שברי החרסים מקורם בנוהג שהיה מקובל בימי המקדש לשבור סירי חרס ששימשו לבישול בשר קורבנות החטאת. שכן טעם הבשר נבלע בדפנות החרס, וישנו איסור לאכול מבשר הקורנות לאחר זמנם. לדעת הרב אריאל, את שברי החרסים הוציאו הכהנים מחוץ למקדש וקברו ב"בית הדשן". יש לציין, וכפי שצויין במאמר, התופעה של שכיחות גבוהה של סירי בישול מופיעה גם במזבלות האחרות סביב ירושלים, אם כי במזבלה הנדונה השכיחות אף גבוהה יותר. אנו נוטים לקבל את הסברם של רוני רייך וגיא בר-עוז, שכלים אלו היו הכלים העיקריים שבהם עשו שימוש עולי הרגל הרבים, וזהו פשר נוכחותם המוגברת, יותר מהאשפה העירונית הרגילה.

תגובתו של הרב ישראל אריאל