האם אסימון חרס מסתורי זה שנתגלה בסינון עפר מהר הבית וזמנו מלפני כ-2000 שנה שימש את עולי הרגל בחג המצות לרכישת נסכי קורבנות?

בפרויקט סינון העפר מהר הבית נתגלה לפני יותר מעשור פריט חרס קטן ועליו טביעת חותם שבה מופיע קנקן יין וסביבו אותיות ביוונית. בשל דמיונו לפריט אחר שנתגלה בסמוך להר הבית החוקרים בוחנים את האפשרות שאסימון זה שימש את עולי הרגל למקדש ובאמצעותו קיבלו נסכים להקרבת קורבנות.

מי אתה דוּלֶס?

בספטמבר 2011, במהלך מיון שברי חרסים שנאספו מעבודת הסינון של היום הקודם, הארכיאולוג האחראי בשטח, גל זגדון, שם לב לפיסת חרס קטנה בעלת צורה בלתי שגרתית. במבט מקרוב נראה היה שלא מדובר בשבר של כלי חרס אלא בגוש חרס שעליו מופיעה טביעת חותם. כמו כן, לא היה מדובר בפריט המוכר לארכיאולוגים כבולה רגילה (פיסת טין שחתמה מסמכים או פרטי אחסון): נראה היה שגב הפריט צבוט ולמעשה מדובר בסוג של אסימון שהוחזק ביד ולא נקשר לחפץ כלשהו.

בטביעת החותם המופיעה על האסימון ישנו דגם של קנקן יין (אמפורה) מסגנון המוכר לנו מן המחצית השנייה של המאה הראשונה לפני הספירה. שש אותיות יווניות מופיעות סביב צדי הקנקן. אחת מהן לא השתמרה היטב בטביעה וקריאתה משוערת. הקריאה הראשונית של הכתובת נעשתה בעזרתה האדיבה של ד"ר לאה די-סגני מהאוניברסיטה העברית, מומחית לחקר כתובות ביוונית, ולפיה יש לקרוא את הכתובת בכיוון סיבובי כך: ΔΟΥ-ΛΟ[Υ]  ("דוּלוּ"). DOULOU היא צורת שייכות של השם דוּלֶס. שם זה היה שם נפוץ באזור מקדוניה, קיליקיה ואזור הים השחור, אזורים שבהם התיישבו יהודים רבים כבר מהתקופה ההלניסטית.

חותמות הנסכים שבמקדש

כחודשיים לאחר מכן, בשירותי סינון עפר שסיפקנו לחפירתם של אלי שוקרון ופרופ' רוני רייך מטעם רשות העתיקות בתעלת הניקוז מימי בית המקדש השני באזור קשת רובינסון (בקצה הדרומי של הכותל המערבי), נתגלה אסימון דומה בצורתו ובמרקם הטין שלו לזה הנדון. אך בטביעה שעליו מופיעה כתובת, ככל הנראה בארמית, ובה האותיות: "דכא/ליה". הפרשנות הראשונה שניתנה הייתה שמדובר במילים בארמית שפירושן "טהור לה'", אך לאחר מכן הציע חוקר התלמוד מהאוניברסיטה העברית, פרופ' שלמה נאה, כי מדובר בעניין אחר, ככל הנראה מעין צופן של ראשי תיבות שנועד למנוע שימוש חוזר באסימון.

במשנה במסכת שקלים פרק ה כתוב:

ד  מי שהוא מבקש נסכים–הולך לו אצל יוחנן, שהוא ממונה על החותמות; נותן לו מעות, ומקבל ממנו חותם.  בא לו אצל אחייה, שהוא ממונה על הנסכים; נותן לו חותם, ומקבל ממנו נסכים.  ולערב באים זה אצל זה, ואחייה מוציא את החותמות, ומקבל כנגדן מעות; אם הותירו, הותירו להקדש, ואם פחתו, משלם יוחנן מביתו–שיד הקדש לעליונה. ה  מי שאבד חותמו, ממתינין לו עד הערב.  אם מצאו לו כדי חותמו, נותנין לו; ואם לאו, לא היו נותנין לו.  ושם כל היום כתוב עליהן, מפני הרמאין.

כלומר, עולי הרגל לא היו חייבים להביא את הנסכים (יין, שמן, סולת וכד') עבור הקורבנות שלהם מהבית, אלא יכלו לרכוש אותם כשהם מגיעים להר הבית. תחילה הם היו ניגשים לממונה על החותמות ומשלמים כסף עבור הנסכים המבוקשים, ובתמורה מקבלים 'חותם' שבמקרה הנדון הכוונה היא לפיסת חרס עם טביעת חותם. עם האסימון הזה היו פונים לממונה על הנסכים ומקבלים את הרכיבים לנסכים. המשנה מוסיפה שעל מנת למנוע רמאויות היו רושמים את שם היום על החותם, ובתלמוד הירושלמי (שקלים ה' הלכה ג' גמרא) מופיעים פרטים נוספים:

ושם היום כתוב כו': הגע בעצמך שזיווג אותו היום? שם משמר היה כתוב עליו. הגע בעצמך שזיווג אותו המשמר? שם היום שם שבת שם חודש היה כתוב עליהן, אפילו רוצה לזיווג אין מצוי לזיווג.

כלומר, היו רושמים גם את שם השבוע ושם החודש. בעקבות זאת הציע פרופ' נאה שהכיתוב על האסימון מתעלת הניקוז מציין ראשי תיבות של שם הקרבן ("דכ" – דכר (הצורה הארמית של זכר שמובנה אייל זכר); "א" – יום א'; ו"ליה" – למשמרת יהויריב (השבועות נקראו על שם משמרות הכהנים). לאחר מכן, חוקרים אחרים (פרופ' זאב ספראי וד"ר אבי שויקה) העלו קושיות בנוגע לפרשנות זו והציעו פרשנויות משלהם.

האסימון שנתגלה בתעלת הניקוז מתחת לשער רובינסון שפך אור חדש על השאלה לגבי האסימון בעל הכתובת היוונית מסינון העפר מהר הבית. שכן, המשנה המדוברת בדיון אודות האסימון הארמי עוסקת בנסכים, ואילו על האסימון עם הכתובת היוונית מופיע דגם של קנקן יין. יתכן גם שאסימון זה נועד עבור באי המקדש דוברי היוונית, או עבור עולי הרגל מיהדות התפוצות. יש לציין גם שבמשנה ישנה עדות לכיתוב ביוונית במקדש עצמו ומסופר שהקופות בלשכת השקלים היו מסומנות באותיות יווניות (שקלים ג: ב).

תופעת האסימונים באזור הר הבית

לאחרונה פרסם הארכיאולוג ד"ר יואב פרחי מחקר שערך מטעם מרכז הרטוג במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בנוגע למספר אסימוני חרס שנתגלו בירושלים, ביניהם שני האסימונים שנזכרו לעיל, אסימון נוסף מסינון העפר מהר הבית שהטביעה עליו אינה ברורה וכן אסימון אחר שנתגלה בשנת 1970 בחפירות הרובע היהודי על ידי פרופ' נחמן אביגד. על זה האחרון מופיע דגם של הגביע שמוכר גם על מטבעות הכסף (שקלים וחצאי שקלים) שהוטבעו במהלך חמש שנות המרד הגדול נגד הרומאים, ומיוחס במחקר לאחד מכלי המקדש. ד"ר פרחי ערך בדיקות נוספות באסימון עם הכיתוב ביוונית, כולל בדיקת מרקם הטין, שהצביעה על דמיון לאסימון מהרובע היהודי שגם הוא מתוארך למחצית השנייה של המאה הראשונה לפני הספירה.

יש לציין כי טביעות חותם על גושי טין מהתקופה הרומית הקדומה (שלהי ימי הבית השני) הינן ממצא נדיר בישראל, ואילו אסימוני חרס עם טביעות חותם שצידה האחורי חרוט או צבוט אינם מוכרים כלל מתקופה זו. כל ארבעת האסימונים בהם דן ד"ר פרחי במחקרו נתגלו באזור הר הבית או בקרבתו, וככל הנראה היו קשורים לפעילות במקדש בדרך כלשהי, שכם סגנונם שונה לחלוטין מזה של אסימונים אחרים המוכרים מהעולם הרומי.

מחקרו של ד"ר פרחי מעלה שאלות רבות ומתיר אותן בלתי פתורות בינתיים. מי השתמש באסימונים הללו? מי הנפיק אותם? כיצד השתמשו בהן? מה משמעות קנקן היין על האסימון מסינון עפר הר הבית? מי הוא דוּלֶס? האם מדובר בשם של תורם למקדש? האם ישנן אפשרויות קריאה נוספות לכתובת זו?

אולי לכם יש רעיון שיכול לעזור לנו באור נוסף את פשרו של האסימון?

מודל תלת-ממדי של האסימון שנעשה באמצעות טכניקת הפוטוגרמטריה על ידי פרופ' משה קיין, מכון ירושלים לחקר ותיעוד מורשת תרבותית, המכללה האקדמית הדסה ירושלים.