דרישת שלום מימים של ידידות ושותפות בין העם הפרסי לעם היהודי

מוקדש לזכרו של ד"ר גבריאל ברקאי (1944–2026) ז"ל, לאזרחיה האמיצים של איראן, ולרגל חודש אדר.

תגלית מפתיעה במעבדה

לפני מספר שנים, במהלך מיון חרוזים במעבדת המחקר שלנו, צד את עינה של הארכיאולוגית דורית גוטריך חרוז אבן בעל מרקם כהה ומבריק ומתאר כיפתי. באותה עת, היא עסקה בכלל במיון כלי זכוכית. לאחר בחינה מקרוב, התגלה כי לא מדובר בחרוז כלל, אלא בחותם אבן קדום שעל משטח ההטבעה שלו מגולפת דמות של בעל חיים. "הבנתי שזה לא שבור, אלא מגולף," מספרת דורית. "שאלתי בהיסוס אנשים אחרים במעבדה אם זה נכון או שאני מדמיינת; ואז התחלתי לחפש ברשת חותמות אבן דומים, עד שהבנתי שמדובר בחותם אבן פרסי מהתקופה של השושלת הסאסאנית."

בבדיקה שערך הגיאולוג דב לויטה, הסתבר שמדובר בסוג של כַּלְקֵדוֹן (Chalcedony), יָשְׁפֵה ירוק (Jasper) או אבן דם הודית (Heliotrope). צבע האבן הוא ירוק כהה עם שני כתמים חומים-בהירים, והיא מעוצבת בצורת כיפה נמוכה (חצי-כדור), המנוקבת סמוך לבסיסה השטוח והסגלגל. הביצוע הטכני של הפריט אופייני מאוד לגליפטיקה (גילוף באבן) עתיקה; גוף החיה מוגדר על ידי חריצים מקווקווים, עמוקים וקצביים, שנוצרו בשילוב של מקדחים עגולים-רחבים ומקדחים דקים. קימור מקווקו זה הוא מאפיין מובהק של מסורות גילוף אבני החן הסאסאניות.

זבו או אייל? חידת החיה המגולפת

זהותה הספציפית של החיה עוררה דיון מרתק בקרב החוקרים:

• השערת הזבו: החוקרת שועה אמוראי-שטרק, שחקרה את הפריט, זיהתה את המוטיב כתת-מין מבוית של פר המכונה זֶבּוּ (פר בעל דבשת). הזבו הייתה חיה קדושה שייצגה את "הייעוד הטוב" או ה"חשיבה החיובית" באמונה הזורואסטרית, וכן את "שור הבראשית". היא שימשה סמל להגנה אלוהית, כוח חיים, פריון וסדר קוסמי. משמעות דתית זו הפכה את הזבו למוטיב בולט בחותמות מלכותיים ובעבודות כסף יוקרתיות. עם זאת, חותמות עם סמל זה שימשו גם סוחרים ובעלי מקצועות נוספים בעלי אמונה עמוקה.
• השערת האייל: מנגד, כותב פוסט זה (ירחמיאל ציגלר) מציע שבעל החיים המופיע על החותם הוא אייל, בשל האופן שבו הקווים המייצגים את הקרניים מתפרשים בדגם תימורי דמוי כף יד. מבנה קרניים זה הוא מאפיין מפתח בחותמות סאסאניים עם דגמי בעלי חיים שזוהו כאיילים. בעוד שהזבו היה חותם מנהלי נפוץ, תיאורי איילים על אבני חן סאסאניות היו שמורים לרוב לאנשים בעלי מעמד גבוה יותר, שביקשו לעורר את ה"חווארנה" (Khvarenah) – הסמכות האלוהית המוענקת לשליטים.

"תקופת ביניים סאסאנית": ירושלים בין ביזנטיון לפרס

ראשית המאה ה-7 בירושלים הייתה תקופה של תמורות עצומות. במשך קרוב ל-300 שנה, הייתה העיר מוקד דתי נוצרי מרכזי באימפריה הביזנטית. אולם בשנת 614 לספירה, הגיעו הפרסים הסאסאנים לשערי ירושלים ולאחר מצור בן 21 ימים, נפלה העיר לידי כוחותיו של חוסרו השני.

מכיוון שהיהודים סבלו שנים רבות מדיכוי ואפליה תחת השלטון הביזנטי, רבים מהם הצטרפו כחילות עזר לכוחות הפרסיים (וייתכן שאף השתתפו בטבח שבוצע בתושביה הנוצרים של העיר). היהודים סיפקו מודיעין קריטי ותמיכה לוגיסטית לפרסים, שלא היו בקיאים בטופוגרפיה ההררית של יהודה ובמערך העירוני של ירושלים הביזנטית.

העיר אמנם עברה לידי הפרסים, אך רק למשך 14 שנים. בשנת 628 לספירה, בעקבות הסכם דיפלומטי בין הקיסר הביזנטי הרקליוס לבין יורשו של חוסרו, חזרה העיר לידי הביזנטים. "תקופת ביניים סאסאנית" קצרה אך אינטנסיבית זו, הפכה את העיר ממרכז ביזנטי סגור למקום של התעוררות לאומית פוטנציאלית עבור האוכלוסייה היהודית המקומית.

עדויות ארכיאולוגיות מהתקופה הפרסית השנייה

בעוד שאנו מדברים לעיתים קרובות על "התקופה הפרסית" בירושלים בהקשר של ימי שיבת ציון (מאמצע המאה ה-6 ועד אמצע המאה ה-4 לפנה"ס), נדיר ביותר למצוא חפצים מהתקופה הפרסית השנייה של ירושלים – אותו חלון זמן קצר של 14 שנות שלטון סאסאני.

עם זאת, חפירות בירושלים הניבו מספר תגליות דרמטיות מתקופה זו, המאששות את האירועים המתוארים במקורות ההיסטוריים:

• התיישבות יהודית בעופל: חפירותיה של אילת מזר בעופל חשפו עדויות להתיישבות יהודית סמוך להר הבית, בהן מדליון זהב עם דגם מנורה, שככל הנראה שימש לעיטור ספר תורה.
• בית המנורות: באזור אחר בעופל נתגלה מבנה שעל קורותיו צוירו מנורות, וכן צלב נוצרי שכוסה בטיח באותה תקופה.
• קבר האחים בממילא: קבר אחים גדול שנחשף ממחיש את עדות הטבח שהתרחש במהלך כיבוש העיר.

סגירת מעגל: מורשתו של ד"ר גבריאל ברקאי

גילוי החותם הסאסאני הופך למרגש עוד יותר נוכח פטירתו לאחרונה של ד"ר גבריאל ברקאי ז"ל, ממייסדי פרויקט סינון עפר הר הבית. בין השנים 1969–1971, השתתף ברקאי בחפירות הצרפתיות בשושן (Susa) תחת הנהגתו של ז'אן פרו, ועבד לצד מרים רוזן-איילון בחשיפת הארמון המונומנטלי של דריווש. (המשלחת הישראלית, יש לציין, התמקדה בשרידים מן התקופה האסלאמית הקדומה, שהחלה לאחר סיום התקופה הביזנטית בירושלים בשנת 638 לספירה.

בצירוף מקרים סמלי ומרגש, בחלקת "יקירי ירושלים" בהר המנוחות בה נטמן גבי, הקבר הסמוך אליו שייך למאיר עזרי, השגריר הראשון של ישראל באיראן (1968-1973). עזרי סייע ביצירת אותה תקופת שיתוף פעולה, שאפשרה למשלחת ישראלית לחפור בהריסות לב האימפריה הפרסית. החותם, שנחשף מתוך אדמת הר הבית, ניצב כמחווה אחרונה למורשתו של גבי, ותזכורת לכך שהגשרים העתיקים של ההיסטוריה והמחקר נותרו עמידים הרבה יותר מחומות הפוליטיקה המודרנית.

מסר של סולידריות

החותם, שעלה ישירות מתוך האדמה העתיקה של הר הבית, נושא עמו מסר של סולידריות עמוקה עם העם האיראני, אשר נאבק כיום באומץ נגד משטר מדכא. ישנה אירוניה צורבת בכך שבמהלך המחקר על ממצא זה, נמנעה מאיתנו הגישה לאתרי אינטרנט איראניים העוסקים בארכיאולוגיה, בשל חסימות הרשת שכופה הממשל באיראן על אזרחיו. עם זאת, מלב ירושלים עולה דרישת שלום עתיקה המשמשת כתזכורת עוצמתית לכך שההיסטוריה שלנו אינה מוגדרת רק על ידי העוינות הנוכחית בין השלטון של העם הפרסי לבין העם היהודי בארץ ישראל, אלא גם על ידי תקופות של ידידות ושותפות.

---

לעיון נוסף ניתן לבקר בקישורים הבאים בהם מקבילות לחותם: באוספי מכון הסמית'סוניאן, המוזיאון הבריטי ובאוסף המחקר הארכיאולוגי של אוניברסיטת דרום קליפורניה. מוטיב זה מופיע גם ביצירות סאסאניות גדולות יותר.