במהלך סינון העפר מהר הבית נאספו עשרות אלפי שברים של טיח מסוגים שונים ומגוונים שמקורם בהר הבית. בתוכם זוהו אלפי שברי טיח צבוע שחלקו ניתן לזהות כפרסקו. פרסקו (Fresco, “טרי” באיטלקית) הוא כנויה של שיטה בה צובעים על קיר מטוייח בעוד הטיח עדיין לח. במהלך התייבשות הטיח נוצרת ספיגה של הצבע שהופך למעשה לחלק מהקיר. פרסקו נשמר לאורך זמן רב, בלייתו איטית והוא אינו מתקלף בקלות כמו צבע על גבי טיח יבש. צביעה בשיטת הפרסקו דורשת תכנון מדוקדק, רישום הדוגמאות והצביעה, החייבת להיות הדרגתית בהתאם לקצב צביעת קטע קיר לפני שהטיח מספיק להתייבש. גם לאחר הצביעה לעיתים הוסיפו צבעים על גבי המשטח אחרי שיבש, זאת כאשר רצו להוסיף פרטים או להשתמש בסוגי צבע שאינם מותאמים לצביעה על טיח לח. להבדיל מהפרסקו שיטת הצביעה על טיח יבש נקראת סקו (Secco, “יבש” באיטלקית), שימשה להוספת פרטים על גבי פרסקו, או לעיטור קירות. שיטת הפרסקו מוכרת מהתקופות הקדם־היסטוריות. שיטת הפרסקו הקלאסית מופיעה במרחב ארץ ישראל במבני פאר החל מהתקופה ההלניסטית, וביתר שאת, ובהתחשב באופנת העיטורים, עם חדירתן של התרבות והטכנולגיות הרומיות. המלך הורדוס נחשב סוכן מרכזי בהכנסת שיטות עבודה ואופנות רומיות לארץ. קירותיהם של מבני הפאר והארמונות שבנה צבועים ומאויירים לפי מיטב הסגנונות שהיו מקובלים בעולם הרומי, תוך הימנעות כמעט מוחלטת מדמויות אנושיות וחיות בהתאם למקובל באמנות היהודית של התקופה. הסגנון המקובל והנפוץ הוא המכונה “הסגנון הפומפיאני השני” המאופיין בדגמים של ספינים (פאנלים) רבועים ומלבניים בצבעים עזים (בד”כ גוונים של אדום, שחור, לבן, צהוב וירוק) ומוקפים במסגרות המדמות בניה באבני גזית עם סיתות שוליים. לכך מצטרפים אלמנטים נוספים המדמים פריטים ארכיטקטוניים (למשל עמודים וכותרות) וקישוטים מסוגננים (גלים, מיאנדרים זרים ועוד). לעיתים מאויירים הספינים בדגמים המחקים בצורתם לוחות שיש ובהט ששימשו בציפוי קירות והיו יקרים לאין שעור ממשטחים צבועים בפרסקו. שברי הפרסקו מעפר הר הבית קטנים מאוד אבל בכל זאת ניתן לזהות את הצבעים הנפוצים במבני הפאר מימי בית הורדוס (אדום, שחור, לבן וצהוב) ואף חלקים מעוטרים בהם ניכרים שוליים של ספינים צבועים, חיקויי שיש, דגמי גלים וקוים מפותלים.