בניגוד למה שחשבתם: עיקר ה"חפירה" הארכיאולוגית היא במחקר הממצאים במעבדה

רבים שואלים אותנו מה טיבה של עבודת עיבוד החומר לקראת פרסום מדעי ומדוע היא אורכת כל כך הרבה זמן. רואים את התמונה למטה? ובכן, היא מספרת לנו על מקצת מהסיזיפיות של תהליך עיבוד החומר. אם מעניין אתכם לשמוע על מה מדובר, המשיכו לקרוא.

אלפי שפיות של קערות חרס מהתקופה הביזנטית ממשפחת ה-Fine Byzantine Ware – טיפוס Form 1 Variant B/D.

שלא כמו בחפירות הצלה, בחפירה אקדמית עיקר העבודה הארכיאולוגית מתבצעת במעבדה ולא בשטח. הפעילות השנתית בחפירה ממוצעת מורכבת מכחודש חפירה בשטח וביתרת השנה עוסקים בלימוד ועיבוד הממצאים במעבדה. במקרה של עיבוד הממצאים מסינון העפר מהר הבית, אתגר עיבוד החומר הוא אף מורכב יותר כיוון שהממצאים לא נתגלו באתרם, ואנו נדרשים לעסוק גם בעיבודים סטטיסטיים מורכבים במטרה לשחזר את ההקשר של הממצאים השכיחים.

מכלול הממצאים מסינון עפר הר הבית מגיעים אלינו כמו חבילת פאזל עצום עם מאות אלפי חלקים. המיון הראשוני נעשה בשטח שבו הממצאים ממויינים לפי חומרים (חרס, מתכת, עצמות בעלי חיים וכד') ולפי קטגוריות ראשוניות של סוג הממצא (שפה של כלי חרס, נר שמן, אבן ריצוף משיש, אבני ריצוף מסוג אופוס סקטילה, עצמות מנוסרת, עצמות שרופות וכד'). לאחר מכן החומר עובר למעבדה, שם מתבצע מיון נוסף לסוגי ממצא. לדוגמא כלי החרס ממויינים לקערות, קנקנים, סירי בישול, פכים, פכיות וכד'. בשלב הבא המיון מגיע לרזולוציה גבוהה יותר: ממיינים כל סוג לפי טיפוסים (על פי קריטריונים של צורה, חומר, סגנון, עיטורים וכדומה). שלב זה מהווה את מרבית עבודת המיון, והוא מכונה "טיפולוגיה". בשלב הבא, כפי שתראו בתמונה לעיל, ממיינים את הממצאים מכל טיפוס על פי השטח שבו הם נתגלו בשפכי העפר שהוצאו מהר הבית.

בחפירה רגילה הנערכת באתרה, נוהגים הארכיאולוגים לחקור ולפרסם את הממצאים על פי השטח שבו הם נתגלו, והמחקר של קטגוריות מסויימות נדחה לשלב מאוחר יותר של פרסום ממצאי החפירה. במקרה שלנו לא ניתן לעשות זאת מפני שהכל קשור בהכל, ממש כמו בפאזל. יש למיין את כל הממצאים כדי למצוא את כל החלקים של אזור מסויים בפאזל. זאת מפני שסוגי הממצאים השונים מהתקופות השונות מפוזרים בחלקים שונים של השפך. עם זאת הם אינם מפוזרים באופן אחיד כמו בסלט שעורבב היטב, אלא מפוזרים בחלקי השפך בדגמי ריכוזים שונים. מה שמרתק בכל העניין הזה הוא שקבוצות ממצאים שמגיעים כנראה מאותו הקשר מפוזרים בדגם זהה. כלומר, יש להם התפלגות סטטיסטית דומה באזורי השפך. הפרוייקט פיתח למעשה שיטת מחקר סטטיסטית חדשנית המסייעת להבין ההקשר של ממצאים מתוך שפכי ומילויי עפר.

לצורך המחקר הסטטיסטי של כלי החרס, בחרנו עבור המדגם רק את שברי השפיות של כלי החרס (אומרים שפיות ולא שפות כדי לא לבלבל עם שפות של דיבור). השפה של הכלי היא החלק האינדקטיבי ביותר לזיהוי טיפוס הכלי. בחפירה רגילה נוהגים גם לשמור רק את השפיות, אם כי ישנם גם כלים שלמים, אך הם מהווים אחוז קטן מסך כל כלי החרס. במקרה שלנו מדובר רק בשברי כלי חרס. לאחר שמיינו את כל השפיות לפי תקופות, וסוגי כלים, עכשיו הגענו סוף סוף לשלב שבו סיימנו את המיון לפי טיפוסים והחלטנו כבר עכשיו להתחיל לספור את הממצא על מנת ליצור את מסד הנתונים עבור העיבוד הסטטיסטי הראשוני. לשם כך, העסקנו מתנדבים (וזה המקום להודות לשרי ספיר, מיכאל סווירסקי וד"ר רון בילס), ומכיוון שגם מדובר בהזמנות יוצאת דופן ללמוד ולהכיר מקרוב את הקרמיקה של ירושלים לדורותיה באופן מפורט ביותר, הצענו גם לסטודנטים לארכיאולוגיה את העבודה הזו, ומי שקפצה מייד על ההזמנות היתה קרן שוורצמן, שהיא סטודנטית לארכיאולוגיה וכימיה שנה ב' באוניברסיטה העברית. עבודה זו כוללת מיון של החרסים מכל טיפוס לפי השטח בשפך העפר שממנו כל חרס הגיע, לאחר מכן נעשית הספירה לפי מיון זה והנתונים מוזנים במחשב. לנתונים אלו מצטרפים נתונים טיפולוגים נוספים שנעשים על פי מדידות של מדגם החרסים מכל טיפוס, כגון: קוטר מירבי, השתמרות ממוצעת של ההיקף ועוד מאפיינים רבים נוספים.

מרתק, לא? טוב, נסחפנו קצת… אבל רבותי – זוהי ארכיאולוגיה! לחפור בשטח זה כיף, אבל על מנת להגיע למסקנות משמעותיות נדרש מחקר מדוקדק ומקיף. אנו מתעסקים בצ'ופצ'יק של הקומקום, כי לכל קומקום צ'ופצ'יק עם מאפיינים ייחודיים משלו. כשמתחילים להבין את המשמעויות של כל צ'ופצ'יק, של נטיית השפה, של עובי הדופן, של קושי החרס, של העיטורים שלו ועוד ועוד מאפיינים – אז העסק נהייה מעניין באמת, ואפשר להאיר את תולדות ירושלים באור חדש.

חגי כהן, מנהל החוקרים, חושב מחשבות עמוקות על מהותו של החרס שבידו.