ממצא ומגלי החודש: אנדרה ודניאלה לופז גילו כלי אבן מתקופת בית שני

בערך כמאה שנה לפני חורבן בית שני, משהו השתנה בתרבות החומרית. פתאום, אלפי שנים לאחר המצאת כלי החרס, נפוצו ברחבי ארץ ישראל כלים מאבן, ולא סתם אבן – אנו הרי מכירים מתקופות קדומות יותר כלים מרהיבים משיש ומבהט, או כלים שבהם יש צורך בשימוש באבן קרה וכבדה. אבל למה שמישהו ירצה לקחת אבני גיר וקירטון ולחקוק בהן כלי כשהרבה יותר קל, נוח לייצור ונוח לשימוש, להכין את אותו הכלי מחרס או מעץ? 

הניצנים לתופעה זו החלו להופיע כבר בתקופה החשמונאית, כמאתיים שנה לפני חורבן הבית, אך  השימוש השכיח שלהם הופיע רק בשלהי ימי הבית השני.  ההלכה שנפוצה בקרב יהודי בית שני ובתקופת המשנה, קבעה שכלים העשויים אבן, אינם מקבלים טומאה. ואכן, משעה ש"פרצה טהרה בישראל" (תוספתא, שבת א', ז'), למשך כמאתיים שנה, ניתן לראות שבאתרים יהודיים יש הרבה כלים כאלו, באתרים מעורבים – פחות, ובאתרים פגאניים (או שומרונים), כמעט ואין בכלל. 

כאמור, כלי האבן איננו מקבל טומאה, והדבר שימושי בשני כיוונים – לאדם טמא, שאיננו רוצה לטמא את כליו היומיומיים, ובמקרה שבו רוצים לשמור על טהרה יתרה – בין אם מדובר בזמנים מיוחדים, או בקדשים שצריכים זהירות יתרה. כך לדוגמא, מספר התלמוד שכהן גדול המתכונן לטקס שריפת פרה אדומה, היה נכנס לבידוד של שבוע ימים בהר הבית, ובזמן הזה עושה שימוש בלעדי ב"כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה" (תלמוד בבלי, יומא, ב', א').

חודש יולי היה פורה במיוחד בגזרת כלי האבן, ולא פחות משלושה מבקרים מצאו שברי כלי אבן. 

אנדרה ודניאלה לופז שמעו על פרויקט הסינון ותכננו להגיע אלינו עוד טרם המריאו מברזיל. כבר בדלי הראשון שלהם הם מצאו בסיס של כלי אבן גדול (או אולי לא הבסיס, אלא ראש של מכסה), והם התרגשו מהחיבור הקסום למקום החשוב לכלל האנושות. לצערנו, לא הצלחנו לאתר את המוצאים של כלי האבן האחרים שנתגלו באותו החודש (האם זה אתם? צרו עמנו קשר!). מבקר נוסף מצא שבר של ידית ספל (קוראינו הבקיאים מעט בארכיאולוגיה ידעו אולי לקרוא לספל הזה בשם "כלי מדידה", וקוראינו הבקיאים מעט יותר ידעו שזהו אמנם השם הנפוץ, אך כנראה שלא מדדו בו דבר) ושבר כלי אבן נוסף, שפת קערה קטנה, נתגלתה בידי מבקר/ת אלמוני/ת נוסף.