ממצא ומוצאי החודש – משפחת גרוס מאנגליה מצאה שבר כלי אבן מנוקב

 

הקיץ הקודם היה עמוס מבקרים ועבודה. חשבנו שבמהלך החורף נדביק את כל הפערים, אבל אז פרצה לה מלחמה, ואנחנו עדיין רודפים אחרי הפער. אז הכירו נא, באיחור קל, את משפחת גרוס מלידס שבאנגליה שביקרה אצלנו עוד קודם למלחמה ומצאה שבר של כלי אבן.

בני אדם ברחבי העולם הכינו כלים מאבנים משלל סיבות בכל התקופות – החל מהתקופות הפרהיסטוריות, שבהן האבן הייתה חומר הגלם הקשה הזמין היחיד, ועד לימינו אנו, שבהם כלים נעשים מאבנים שונות בעיקר בשל הערך האומנותי שלהן.

אבל הכנת כלי מאבן אינה עניין פשוט, ולרוב, ברגע שחלופה אחרת קיימת, אנו רואים בממצא הארכיאולוגי שכלי האבן הופכים לנדירים ביותר.

ובכל זאת, בשלהי ימי הבית השני צברו כלי האבן פופולאריות רבה וארכיאולוגים החופרים ברחבי הארץ מוצאים לא מעט כלי אבן – גם כלי אבן מפוארים, אבל גם כלים פשוטים מאבן רכה (כמו שבר הכלי נשוא הרשומה, העשוי קירטון – סלע הקרוב לאבן גיר).

לכאורה לא הייתה סיבה שלא לייצר את הכלים הללו מחרס, כמו רוב כלי התקופה. ואכן, נראה שהסיבה לתופעה היא לא שימוש פרקטי של הכלים, אלא שאנו רואים כאן עדות לעניין הגובר של האוכלוסייה היהודית בשמירה על דיני הטומאה והטהרה, והדבר בא לידי ביטוי בשימוש בכלי אבן שלא נכללו ברשימת הכלים המקבלים טומאה, כפי שמצויין בתורה (במדבר ל"א). כלים מקירטון היו נפוצים מאד ביהודה, ובייחוד בירושלים, בשלהי ימי הבית השני (מאה ראשונה לפנה"ס והמאה הראשונה לסה"נ).

הדבר המעניין בשבר הספציפי הזה הוא הנקב המסתורי שנקדח בו, והשאלה – למה הוא נקדח? יכולות להיות מספר סיבות:

הלכות מסוימות מדברות על ניקוב כלים – בכדי לטהר אותם מטומאתם, או בשביל לפסול כלי עם שאריות קורבנות לשימוש חוזר – ואמנם, בחפירות שונות בירושלים התגלו כמה כלים שאולי נוקבו בשל ההלכות הללו, אבל אלו הלכות שמתייחסות באופן ספציפי לכלי חרס, ולכן לא רלוונטי פה…

כלי אבן מנוקב הוא ממצא לא שכיח. אז למה לנקב כלי אבן? יש בשבר שלנו רק נקב אחד, אז כנראה לא מדובר במסננת, וגם תליון לא נראה כמו ניחוש סביר.

אולי כלי האבן נשבר ולאחר מכן שימש כסדן – בסיס לעבודה על חומר רך כגון עץ או עור ואנו רואים שרידי חור שנקדח בחפץ שהונח מעליו.

לחלופין, אולי מדובר בנקב תיקון. הדבר אמנם נדיר למדי, שכן חומרי הגלם היו זמינים וניתן פשוט היה להכין כלי חדש, אך אנו מכירים מקרים של כלי חרס ואבן שנשברו, ולאחר מכן שני השברים "נתפרו" יחדיו, לאחר שנקדחו בהם חורים.

אלא אם ימצא שבר אחר שירפא את השבר שלנו, נראה שנישאר עם סימן השאלה.

ואולי לכם יש רעיון מוצלח?