למרות שאין צורך להוכיח זאת, להלן סקירת הממצא הארכיאולוגי המעיד על הזיקה היהודית להר הבית

ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו) אימץ היום החלטה מגוחכת המתעלמת מההקשר ההיסטורי היהודי להר הבית, מטילה ספק בקשר היהודי לכותל המערבי ומוחה כנגד נסיונות רשות העתיקות לפקח (במטרה להגן על הרס עתיקות) על עבודות הבניה בהר.

זוהי החלטה פוליטית לחלוטין אשר חוברה על ידי פקידים פלסטיניים והתקבלה כלשונה. אין בה דבר עם מדע, תרבות, חינוך או שימור המורשת. האירועים בעשורים האחרונים הוכיחו שהוואקף האיסלמי על ההר, שרשמית מצוי תחת חסותו של משרד ההקדשים הירדני, אך הלכה למעשה נשמע להוראות הרשות הפלסטינאית וחמאס, אינו דואג כלל לשימור המורשת המוסלמית ואינו מקדם חינוך, מדע או שימור נכסי התרבות בהר הבית.

ב-1999 חפרו הארגונים האסלמיים באישור הוואקף בור עצום בפינה הדרום-מזרחית של הר הבית על ידי בולדוזרים והסירו 400 משאיות מלאות עפר. הדבר נעשה ללא כל פיקוח או ניהול ארכיאולוגי. כתוצאה מכך הקמנו את פרויקט סינון העפר מהר הבית במטרה להציל, לשמר ולחקור את כמות הממצאים הארכיאולוגיים האדירה שהושלכה עם עפר זה. מאות אלפי פריטים נמצאו בעפר ומתוארכים בעיקר למן ימי בית המקדש הראשון והשני ועד לתקופתנו. הממצאים כוללים אף פריטים איסלאמיים רבים שהושלכו.

פריט אסלאמי מענין במיוחד, המתוארך למאה ה-18 לספירה, הוא חותם של קאדי (שופט) שהיה פוסק אסלאמי חשוב ואשר שימש גם כסגן המופתי של ירושלים. שמו, שיח' עבד אל-פתח אל-תמימי, מוביל אל ראש הוואקף של ימינו, שיח' מוחמד עזאם אל-כתב אל-תמימי, אשר הינו מאותה משפחה ויתכן אף אחד מצאצאיו הישירים. אין זה אלא אירוני שארכיאולוגים ישראלים הם שמוצאים ומשמרים את המורשת של הוואקף האיסלאמי אשר הושלכה ונשכחה על ידם.

קיומו של בית המקדש היהודי הוא מעבר לכל ספק והוא מוזכר היטב על ידי היסטוריונים רבים אשר חזו בו במו עיניהם. בכך ניתן להזכיר גם היסטוריונים פגאניים אשר לא היו מושפעים מהמסורות היהודיות או הנוצריות, כמו למשל ברוסוס (מאה 3 לפני הספירה), הקטאיוס איש אבדרה (סביב 300 לפני הספירה), מננדר איש אפסוס (מאה 2 לפני הספירה), ממסיס איש פטרה (סבב 200 לפני הספירה), דיודורוס סיקולוס (מסיציליה, מאה ראשונה לפני הספירה), סטראבון (מאה ראשונה לפני הספירה), טקיטוס (מאה ראשונה לפני הספירה) ורבים נוספים.

למרות שכיום לא ניתן לערוך חפירות ארכיאולוגיות על הר הבית, ישנם ממצאים ארכיאולוגיים רבים התומכים בעובדה המוכרת היטב שזהו מקום מושבם של שני בתי המקדש. רבים מהממצאים מגיעים מפרויקט סינון העפר של הר הבית, ממצאים רבים נוספים עדיין יושבים על הר הבית לאחר שנמצאו במקרה תוך כדי שיפוץ המבנים, או נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות סביב ההר.

להלן מוצגת רשימה של מספר פריטים נבחרים מבין הרבים הקיימים:

כתובת אזהרת כניסה לנוכרים – הארכיאולוג הצרפתי קלרמון-גנו מצא ב-1871 כתובת יוונית המזהירה נוכרים מלהיכנס למתחם האסור: "הזר אל ייכנס פנימה מהסורג והמחיצה אשר סביב המקדש. כל זר שייתפס דמו בראשו". כתובות אלו מוזכרות על ידי יוספוס פלאביוס, ההיסטוריון הידוע מהמאה הראשונה לספירה, אשר חזה בהן במו עיניו (מלחמת היהודים 5, ה, 2; 6, ב, 4; קדמוניות היהודים 15, יא, 5).

 

כתובת בית התקיעה – הארכיאולוג בנימין מזר מצא בעת חפירתו בעופל ב-1972 כתובת אשר נפלה מפינתו הדרום-מערבית של הר הבית. הכתובת נחרטה על אבן גדולה ולשונה: "לבית התקיעה להכ[ריז]". היסטוריונים יהודיים ומסורות חז"ל מתארים את המנהג לתקוע בחצוצרה מהר הבית בכדי להכריז על השבת ועל החגים (סוכה ה, ה; בבלי שבת לה ע"ב; תוספתא סוכה ד; מלחמת ד, י, יב).

חותם "דכא ליה"– הארכיאולוג אלי שוקרון מצא ב-2011 פריט חרס צרוף קטן עליו טבועה הכתובת "דכא ליה". החפץ נמצא בתעלה למרגלות קצהו הדרומי של הכותל המערבי. חוקר התלמוד, פרופ' שלמה נאה טען באופן משכנע שזהו פריט ייחודי אשר שימש כאסימון / קופון אישור בעזרתו הכהנים האחראים יכלו לעקוב אחר הנסכים הקשורים לבהמות המועלות כקורבן. המנהג מתואר במשנה (שקלים ה, ג-ה). הכתובות על החותמות מתארות את סוג הקורבן. במקרה זה: דכר (אייל), א' (יום ראשון) ו"יהויריב" (אחת מ-24 משפחות הכהונה ששירתו בקודש).

פעמון הכהן הגדול– באותה חפירה בתעלה מצא אלי שוקרון גם פעמון זהב המתוארך לימי בית שני. זהו ממצא ייחודי שלא נמצא מעולם בחפירה ארכיאולוגית אחרת בישראל. ידיעותינו על פריט זה הינן רק במקרא, המזכיר את הפעמונים הרקומים על בגדי הכהן הגדול (שמות כח: לג-לד).

מקוואות– מקוואת רבות נמצאו סביב הר הבית ואף מתועדות בחללים התת-קרקעיים המצויים בהר הבית, כפי שנסקרו על ידי חוקרים של המאה ה-19 לספירה. מקוה פחות מוכר נמצא על ידי מחלקת העתיקות של המנדט הבריטי ויושב תחת מסגד אל-אקצה. תיעוד של המקוה נמצא בארכיוני מחלקת העתיקות והוא פורסם על ידינו ב-2008.

 

 

אדריכלות הרודיאנית– במספר מקומות על הר הבית, בשערים ובמיוחד בכיפות של אולם השער הכפול המצוי תחת מסגד אל-אקצה, שמורה עד היום אחת הדוגמאות היפות ביותר לסגנון העיטורי באדריכלות ההרודיאנית המגולף באבן.

 

מקטע מימי בית ראשון בכותל המזרחי– הנדבכים התחתונים מצפון ומדרום לשער הרחמים מתוארכים על ידי חוקרי הר הבית לימי הבית הראשון (ראה לין ריטמאייר, The Quest 2006). סיתות האבנים מזכר אבני גזית מקירות אחרים המתוארכים לימי בית ראשון.

 

בור אשפה מימי בית ראשון במורדות המזרחיים של הר הבית– בשנת 2009 חשפנו בור אשפה קדום במורדות הר הבית שבקרבת גת שמנים.

הבור הכיל ממצא עשיר המתוארך החל מהמאה ה-10 לפני הספירה (ימי המלך שלמה) ועד המאה ה-7 לפני הספירה. הממצאים כללו חותם ייחודי עם כתובת המתארת מיסים שהועלו למלך מהעיר גבעון. לפי התיאור המקראי, בית המלך עמד גם הוא על הר המוריה בקרבת בית המקדש.

 

ממצא מימי בית ראשון שנחשף בתעלה להנחת כבל חשמל של הוואקף– במהלך פיקוח של רשות העתיקות על תעלה שנחפרה על ידי הוואקף ב-2007, באזור שמדרום-מזרח לרחבת כיפת הסלע, נתגלה מכלול של ממצאים מימי הבית הראשון. הממצא כלל שברי כלי חרס, עצמות ושברי צלמיות המתוארכים למאה ה-6 לפני הספירה, שלביו המאוחרים של בית המקדש הראשון.

 

מאגר מים בפינה הדרום מזרחית של הבמה המוגבהת– מאגר מים תת-קרקעי שתועד על ידי חוקרים במאה ה-19 לספירה, תוארך לאחרונה על ידי הארכיאולוג צביקה צוק לימי בית ראשון על פי צורה זהה של מאגרי מים מתקופה זו מאתרים אחרים.

 

ממצאים מפרויקט סינון העפר מהר הבית

הממצא בעל הזיקה הישירה ביותר לבית המקדש הראשון שנתגלה אי פעם הוא טביעת חותם קטנה מחרס שבמקור הוצמדה לשק עשוי בד שככל הנראה הכיל פיסות כסף או זהב. טביעת החותם נושאת את הכתובת "[…]ליהו/[בן] אמר". משפחת אימר היתה משפחת כהנים מוכרת בסוף ימי בית ראשון, סביב המאות ה-7 עד תחילת המאה ה-6 לפני הספירה. פשחור בן אימר מוזכר במקרא כ"פקיד נגיד בבית ה' " (ירמיה כ', א'). נתן לשער שטביעה זו חתמה פריטי יוקרה שנשמרו בבית האוצר של בית המקדש אשר נוהל בידי הכהנים. טביעת חותם זו היא הכתובת העברית הראשונה שנתגלתה אי פעם מבית המקדש הראשון ומהווה עדות ישירה לפעילות המנהלית של כהני בית המקדש ראשון.

ממצאים מתחילת ימי הבית הראשון – חלק מהממצאים מתוארכים למאות ה-10 וה-9 לפני הספירה, ימי המלך שלמה, מקים בית המקדש הראשון, ויורשיו. ממצאים אלו נדירים בירושלים ותרמו עדות חשובה לויכוח העיקש על גודלה של העיר בשלב מוקדם זה. בעבר היו חוקרים אשר פקפקו בהיותו של הר הבית חלק מירושלים כבר במאה ה-10 לפני הספירה. לטענתם ירושלים לא היתה עיר בירה, אלא לכל היותר כפר קטן. הממצאים מפרויקט הסינון סותרים את התפיסה המינימליסטית הזו ומאששים את התיאור המקראי. הממצאים כוללים כלי חרס, חותם אבן נדיר בעל צורה קונית וראש חץ נדיר עשוי מתכת.

 

מטבע מחצית השקל עשוי כסף– מימי בית שני נחשפו בפרויקט הסינון כ-800 מטבעות יהודיים. נראה שמטבעות רבים מסוף ימי בית שני עברו שריפה, ככל הנראה כתוצאה מהאש הגדולה אשר הביאה לחורבן בית המקדש. ממצא מרגש במיוחד הוא מטבע כסף נדיר אשר הוטבע במהלך השנה הראשונה למרד הגדול כנגד רומא (שנת 66/67 לספירה). בצידו האחד המטבע מתאר ענף עם שלושה רימונים וכתובת בעברית עתיקה "ירושלמ קדשה". צידו השני מתאר כלי מבית המקדש וכתובת "חצי השקל". מטבעות חצי שקל שימשו לתשלום מיסי הר הבית במהלך המרד והחליפו את השקל הצורי ששימש לפני-כן. נראה שמטבעות מחצית השקל האלו הוטבעו על הר הבית בידי רשויות בית המקדש. תרומת מחצית השקל, המוזכרת בספר שמות (ל', י"ג-ט"ו), מחייבת כל גבר מעל גיל עשרים לשלם מחצית השקל למשכן פעם בשנה. מטבע מחצית השקל שמצאנו נשמר היטב, אך נושא את סימני השריפה אשר כילתה את בית המקדש השני.

אריחי ריצוף יוקרתיים מרחבת בית המקדש ההרודיאני– מאות אריחי אופוס סקטילה נמצאו בסינון. אופוס סקטילה (בלטינית: "עבודת חיתוך") היא שיטת ריצוף יוקרתית בתשליב גיאומטרי על ידי שימוש באריחים צבעוניים חתוכים בדיוק רב. רבים מהאריחים מתוארכים לסוף ימי בית שני על פי מקבילות מארמונות הורדוס. מידותיהם מבוססות על מידת ה'רגל' הרומית (כ-29.6 ס"מ). יוספוס פלאביוס, בתיאורו את הרחבות הפתוחות סביב בית המקדש, מציין כי "כל הכיכר מתחת לרקיע היה רצוף אבני צבעונים" (מלחמת היהודים 5, 2). לאחרונה, על ידי ניתוח גיאומטרי, הצלחנו לשחזר כמה מדגמי ריצוף מיוחדים אלו מימי הורדוס, אשר עליהם צעדו הכהנים ועולי הרגל.

הקשר היהודי להר הבית לאחר החורבן

בתקופות שלאחר חורבן הבית השני, הר הבית היה ונותר מרכז לתפילותיהם ולמאווי ליבם של היהודים. בסינון העפר נתגלה שבר חרס מהתקופה הביזנטית או תחילת התקופה המוסלמית ועליו חריתה של מנורה. בנוסף, נתגלו בהר הבית מספר כתובות גרפיטי יהודיות, אשר נכתבו בידי יהודים שבקרו בהר הבית בימי הביניים. זאת על אף הקשיים והאיסורים שהוטלו על היהודים הגרים והמבקרים בירושלים. כתובות אלו מראות גם את הקשר הרציף של העם היהודי לבית המקדש.

מסמכים מהתקופה הערבית הקדומה שנתגלו בגניזה הקהירית מספרים לנו על כך שתושבי ירושלים היהודים נהגו להקיף את הר הבית ולהתפלל על שעריו. הרמב"ם כתב כי ביקר בהר הבית ובחר לעשות לעצמו יום חג במועד זה: "ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לאל על הכל. ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפלה ושמחה בה' ואכילה ושתיה".

 

לסיכום

כפי שצוין, העדות ההיסטורית הענפה והמסורות היהודיות, הנוצריות והאסלאמיות הקשורות בהר, מוכיחיות מעבר לכל ספק כי הר הבית הוא מקומו של בית המקדש, ואין צורך של ממש בעדות הארכיאולוגית לצורך הוכחת קיומו של בית המקדש על הר הבית. למרבה הצער, התפיסה של הכחשת בית המקדש, אשר הומצאה לפני 20 שנה וקודמה על ידי פוליטיקאים ומנהיגי דת פלסטיניים הצליחה למצוא את דרכה גם לספרי הלימוד הפלסטיניים, לחוקרי אקדמיה ערבים ולאחרונה אף אומצה על יד אונסק"ו. טענה חוזרת ונשנית היא כי מעולם לא נמצא פריט ארכיאולוגי המוכיח את קיומו של בית המקדש, ומחובתנו להציג את העובדות לציבור הרחב.

הבית היה בהר הבית.

 

פרטים נוספים על ממצאי פרויקט הסינון ניתן למצוא בדו"חות המקדמיים שפרסמנו בעבר ובמאמר באנגלית שיצא לאור בשבוע זה במגזין הארכיאולוגי Biblical Archaeology Review. קישורים לדוח"ות מופיעים באתרי האינטרנט שלנו.

המחקר של הממצאים עדיין בעיצומו וטרם נמצא המימון המלא לקידומו. אם ברצונכם להשתתף במימון הפרסום של הממצאים לחצו כאן.