הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי (דברים לב: לד)

במחקר שערכנו בעשרות בולות שנתגלו בסינון עפר מהר הבית ועפר מאזור גן העופל הצלחנו לזהות עדויות לקיומם של בתי האוצר של המקדש ושל בית המלך.

במחקר שיתפרסם בימים הקרובים בכתב העת Jerusalem Journal of Archaeology, ובגרסתו העברית פורסם בכתב העת ארץ ישראל (ספר עדה ירדני), סקרנו את השימוש בבולות במזרח הקדום והראנו שעיקר השימוש בהן היה בניהול מחסנים ("אוצרות" בלשון המקרא). עובדה זו בולטת אף יותר בשל המצאות אחוזים גבוהים של בולות שבגבן טביעת אריג.

השימוש בבולות בבתי אוצר במזרח הקדום

הבולות, הן גושי טין (חרס) בלתי צרופים ששימשו לאבטחת פתחי דלתות של בתי אוצר וכלי אחסון בתקופת המקרא. גוש הטין הוצמד לקשר של חוט שאבטח ידית של דלת או את פתחו של כלי אחסון, ומנהל האוצר הטביע על גוש הטין את חותמו או את חותם הממונה עליו (בדומה לתיאור המקראי של טבעת החותם של פרעה שניתנה ליוסף (בראשית מא: מב)). שיטת אבטוח זו מנעה מגורמים בלתי מורשים לפתוח את מקום האחסון, שכן היה עליהם לנתק את החוט או לשבור את הבולה. ישנן עדויות לכך שלאחר שהדלת או כלי האחסון נפתחו על ידי הגורם המורשה, שברי הבולה נשמרו לשם תיעוד הפעמים שהאחסון נפתח. כך ששיטת אבטוח זו, שימשה גם כמערכת של "ניהול ספרים". כמו כן, משמות הפקידים המופיעים בבולות ממנהל האוצרות, ניתן ללמוד על שמות אנשי מנהל בית האוצר ועל פקידים נוספים מבני משפחתו.

במקדשים ובארמונות של מלכים היו בתי אוצר מרכזיים שבהם אוחסנה תוצרת חקלאית (שמן, יין, דגנים ודבש) ולעיתים גם פריטים יקרי ערך כגון זהב, כסף, תכשיטים ואבנים יקרות. אלה אוחסנו בשקים קטנים והבולות שאבטחו אותם התאפיינו בטביעת אריג בגבן. שקים אלו מכונים במקרא "צרור", וישנם אף מקורות המציינים את אבטוחם באמצעות החתמה (איוב יד: יז). בולות אחרות, עם טביעות אריג, מעידות על אבטוח כלי אחסון שהיו מכוסים באריג.

הבולות מירושלים

בולות מהר הבית שבגבן טביעת אריג. הבולות שימשו באוצרות בית המקדש הראשון.

בעקבות הנהגת שיטת הסינון הרטוב בפרויקט סינון העפר מהר הבית בשנת 2004, מספר הבולות שמקורן מעבודה ארכיאולוגית מבוקרת גדל עשרות מונים. אוסף גדול מאפשר מחקר שלא היה אפשרי בעבר אודות אופן השימוש שלהן וההקשר שבו נמצאו.

על הגב של כ־6% מהבולות שנתגלו בירושלים מופיעה טביעת אריג. הבולות מגיעות בעיקר משני מוקדים: הראשון מסינון העפר מהר הבית והשני ממרגלות הכותל הדרומי של הר הבית (גן העופל). בעופל התקיימו בשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת חפירות של האוניברסיטה העברית בניהולם של פרופ' בנימין מזר ז"ל, ובשנים האחרונות חפירות נוספות בניהולה של נכדתו, ד"ר אילת מזר ז"ל. בחפירות נחשף מכלול מבנים מרשים שאותו ניתן לשייך לקריית השלטון של ממלכת יהודה.

כ־21% מהבולות שנתגלו בסינון העפר מהר הבית שתוארכו לימי הבית הראשון, היו עם טביעת אריג בגבן. בולות בעלות גב קמור וטביעת אריג הוצמדו ככל הנראה לשק ('צרור') עשוי אריג בעל סיבים גסים שהכיל כנראה בצעי כסף, ואילו בולות עם גב שטוח וטביעת אריג חתמו ככל הנראה קנקנים שפיהם כוסה באריג, ובהם אוחסנה תוצרת חקלאית.

הבולה של הצליהו בן אימר, כוהן ממשפחת הכוהנים לבית אימר ששירת כפקיד בניהול אוצרות המקדש.

בין הבולות מהר הבית נתגלתה אחת שעליה מופיע הכיתוב "[..]צליהו בן אמר". בכתב העברי הקדום משלהי ימי הבית הראשון. הבולה פורסמה כבר בעבר אבל רק כעת בעקבות המחקר המקיף שערכנו, ניתן היה לעמוד על מלוא ממשמעותה. במאמר הוצע לשחזר את שמו של בעל החותם ל-"הִצִלְיָהוּ בן אִמֵּר". אִמֵּר הוא שמה של משפחת כוהנים ששירתה במקדש במאה הז' או בראשית המאה הו' לפני סה"נ. שהיתה גם זמן פעילותו של הנביא ירמיהו שמזכיר גם דמות כוהנית חשובה בשם פַּשְׁחוּר בֶּן-אִמֵּר, שהיה "פָקִיד נָגִיד בְּבֵית ה'" (ירמיהו כ: א-ו). התארים פקיד ונגיד משמשים בסוף ימי הבית הראשון לכוהנים ולווים שהיו מופקדים על האוצרות, כך שהצליהו בן אימר היה ככל הנראה אחיו של פשחור או בן משפחה אחר ששימש כאחד הפקידים במנהל של אוצרות המקדש.  מאפייניה של בולה זו תואם את אלו של בולות שהיו בשימוש בניהול בתי אוצר במזרח הקדום, ובייחוד העובדה שבניהול האוצרות היו מועסקים בני משפחה.

ערכנו גם עיון מחודש במכלול הממצאים מחפירות העופל, שממנו עולה כי גם שם קיימות עדויות לבית אוצר. ברובדי אשפה שנזרקו ממבנה ציבורי, המכונה 'המבנה המלכותי', נתגלו 34 בולות שעל 14 מהן היתה טביעת אריג בגבן (כ־40% מכלל הבולות משטח זה). הכתובות ברבות מן הבולות מתייחסות לאב משפחה אחד, ששמו היה 'בס'. על בולה אחרת שזכתה כבר לפרסום רב, הופיע שמו של 'חזקיהו מלך יהודה'. עדויות וממצאים נוספים שנתגלו במבנה זה ובסמוך לו מחזקים את ההשערה כי מדובר בבית אוצר, וביניהם:

בולות שנתגלו בסינון עפר שמקורו ברבדי אשפה שפונו בסמוך למבנה המלכותי בגן העופל. (צילום: אוריה תדמור)
  • תוכנית המבנה העשוייה כמחסן מאורך שבו נתגלה מספר גדול של קנקני אחסון, דבר התואם מתחמי אחסון אחרים שנתגלו באתרים אחרים המתוארכים לתקופה זו.
  • הקשר המשפחתי בין בעלי החותמות המוטבעים על הבולות לאבי משפחה אחת שככל הנראה ניהל את בית האוצר.
  • כתובת חרותה על אחד הקנקנים שבה מופיע הכיתוב "לשר האו…". במאמר הצענו להשלים את הקריאה כ'שר האוצרות', ולא כ"שר האופים", כפי שהוצע בעבר.
  • יחד עם הבולות נתגלתה גם לוחית שנהב עם נקבים, ונראה שמדובר בכלי חישוב מנהלי כלשהו.
ציור של שבר קנקן שנתגלה בבית האוצר בגן העופל ועליו מופיעה הכתובת החרותה "לשר האו[…]". החוקרים משערים שהכתובת המלאה היתה "שר האוצרות" (ציור: שפרה אייזנשטיין).

המקור המצרי של השם 'בֵס', שמו של מנהל בית האוצר, מצטרף למקורו המצרי של השם פשחור של מנהל האוצרות של המקדש. הדבר אמנם מעלה תמיהה, בייחוד לאור העובדה שמדובר בכהן. התופעה מוכרת גם בשמות נוספים מראשית הכהונה בישראל (אהרן, חור, פנחס, חפני וכד'), וקיימים במחקר דיונים אודות תופעה זו, אך נראה שאחת הסיבות לכך היא שבממלכת יהודה אומצו שיטות חישוב, רישום, מדידה וניהול שמקורן מצרי, ועל כן יתכן שבבתי אוצר הועסקו פקידים שהתחנכו במצרים והושפעו מתרבותה, וייתכן אף ששותפו במנהל הממלכתי פקידים ממוצא מצרי.

לסיכום, מכלולי הבולות שנתגלו בסינון העפר מהר הבית ומגן העופל הם למעשה עדות מוחשית לשני בתי אוצר מרכזיים שהתקיימו בירושלים שבאמצעותם נוהלה כלכלת ממלכת יהודה. המבקרים כיום בגן העופל חולפים סמוך למבנה המאורך שבו מוצגים שחזורים של קנקני האחסון, אינם מודעים לחשיבותו הרבה של מבנה זה שתפקד כבית האוצר המלכותי של ממלכת יהודה.

מבנה המלכותי בגן העופל שזוהה על ידי החוקרים כבית האוצר המלכותי. (צילום: יוסף ללוש)
תכנית בית האוצר המלכותי, ומכלול המבנים הסמוכים לו שתוארכו לימי הבית הראשון. (שרטוט: אלכנסדר פצ'ורו)
אילת מזר בצעירותה עומדת ליד קנקני אחסון שנתגלו בחפירות סבה, בנימין מזר, במבנה המלכותי.
0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.