וזה היה דבר הנקִבה, או מבט נוקב לחרוזים עתיקים

הפעילות באתר הסינון מתחילה במעבר דרך גלריה שבה מוצגים מספר ממצאים – חלקם בתוך ויטרינות וחלקם בתמונות. המדריכים באתר  בוחרים בכל פעם מספר ממצאים להתמקד בהם, אבל אישית, אני תמיד משתדל להצביע על אחת המחרוזות שמדגימה באופן נפלא את מה שאנו עושים כאן. 

במבט ראשון, המסתכל עלול לחשוב שלפניו שרשרת עתיקה שהתגלתה בסינון, ומגלמת בתוכה סיפור אחד מתקופה אחת – אבל בפועל, את החוט אנחנו סיפקנו, ולמעשה יש כאן 35 חרוזים שונים, שהתגלו כל אחד בנפרד, וכנראה מייצגים 35 חרוזים שהיו חלק ממחרוזות, תכשיטים ופריטי לבוש שונים. 

אבל נתקלנו בבעיה – איך נוכל לדעת? בעוד שבתחומים מסוימים, כגון כלי חרס וזכוכית, מטבעות או משקולות, בהן קיים מחקר ארכיאולוגי ענף וישנם מומחים רבים בתחומם היודעים לתארך ולזהות כל ממצא וממצא, תחומים אחרים עדיין סובלים מחוסר במומחות ובמומחים כאלה. כך בסוגי ממצאים כגון מסמרים, קוביות משחק או מסרקי עצם, ישנם מקרים בהם אנו לא בהכרח יודעים לתארך את גילו של ממצא בין מאתיים ובין אלפיים שנה. 

אז מה עושים? שמים בצד לעת עתה, עד שיימצאו חוקרים מתאימים שידעו גם להמציא את הגלגל. כך קרה כשפגשנו בכנס ארכיאולוגי כלשהו את ד"ר ג'ופרי לודוויק, חוקר צעיר שהיה הראשון ליישם בארץ טכניקה חדשה – בחינה של החרוז לא (רק) דרך צורתו והחומר שממנו הוא עשוי, אלא באמצעות טכנולוגיית הקידוח שלו. מסתבר שניקוב החרוזים מבלי להרוס אותם היא מלאכה שדורשת לא מעט מיומנות. גם חז"ל, כשבחרו דוגמא לציון אדם ששעת־עבודה שלו בעלת ערך גבוה ביותר, נקטו תואר "נוקב מרגליות" (כתובות מ', א'; בבא מציעא י"ב, ב'). במלאכות מהסוג הזה ניתן, לעתים, לעקוב אחרי המסורות של בעלי המלאכה. 

לשמחתנו, אותו חוקר הסכים לבוא ולבחון גם כמה מהחרוזים שלנו – ליתר דיוק, חרוזים שיוצרו מאבני קרניאול ואגט (הקרניאול מזוהה עם אבן האודם המקראית) – שני מינרלים קשים בגווני אדום, שכבר אלפי שנים מהווים חומר מועדף ליצור חרוזים. וכך ישב אצלנו במעבדה ד"ר ג'ופרי לודוויק מאוניברסיטת ויסקונסין – מדיסון ובחן סדרה של חרוזים, וגם יצר טביעות של הקדח כדי לבחון אותן תחת המיקרוסקופ. 

התוצאות, שלא במפתיע, היו מעורבות, אבל מה שהתגלה אכן קצת הפתיע אותנו. לא הפתיע אותנו לשמוע שחלק מהחרוזים נוקבו בשיטות מודרניות. ואמנם קצת הופתענו לשמוע מג'ופרי ששיטת הקדיחה עם מקדח שבקצהו יהלומים הגיע לאזורנו כבר בימי הביניים, אבל לא הופתענו לגלות שרוב החרוזים שלנו מתאימים לשיטה זו, ואחוז ניכר אחר שייך לשלושת אלפי השנים שלפני כן (זו רמת הדיוק בשלב זה, עד להמשך המחקר). אבל הדבר המפתיע באמת היו החרוזים המוקדמים ביותר – אחד (החרוז הקטן בקצה השמאלי של המחרוזת), שנוקב במרצע אבן, ושלושה נוספים שתואמים דווקא לתקופת הברונזה הביניימית. 

תקופת הברונזה הביניימית (2000-2200 לפנה"ס) היא תקופה די עלומה: ברחבי הארץ, התיישבות הקבע הצטמצמה באופן ניכר לאחר תקופת הברונזה הקדומה. המידע הקיים מירושלים מתקופה זו הוא מועט, ומגיע כמעט כולו ממספר מצומצם ביותר של מערות קבורה, ולא מאתרי ישוב. למזלנו, זהו בדיוק תחום המומחיות של ד"ר לודוויק, שבמהלך הדוקטורט שלו בחן עשרות חרוזים מרחבי הארץ, מסיני ומירדן, כולל קבוצת חרוזים שהתגלו במערת קבורה בהר הזיתים. בהסתמך על צורת החרוזים, על האבנים שמהן הם נקדחו ועל טכניקת הקידוח, מסתבר שארבעה חרוזים ניתנים לתיארוך בוודאות רבה יחסית לאלף השלישי לפנה"ס. 

מה ניתן ללמוד מזה? עדיין מוקדם לדעת. חרוזים, מעצם היותם תכשיטים, נוטים להשתמר ולעבור מדור לדור: ידועים מקרים של מחרוזות שהורכבו מחרוזים בני אלפי שנים שנים, כך שעצם מציאת החרוזים לא מעידה על כך שאנשים בירושלים יצרו או ענדו את התכשיטים באותו הזמן. בכל מקרה, כשאנו עוסקים בתקופה שכל כך מעט ידוע עליה, כל פרט נוסף הוא חשוב ובעל ערך רב. 

לפירוט לעומק על שיטות המחקר והחרוזים מהאוסף שלנו שנחקרו, ראו את מאמרו של ד"ר ג'ופרי לודוויק שהתפרסם בכתב העת Archaeological and Anthropological Sciences.