אומנות בתפילה: „כי הנה כחומר” פוגש את ממצאי הר הבית

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. חֶסֶד נוֹצֵר. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת. בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ. בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוֹר. וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כְּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח. בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. אֵל טוֹב וְסַלָּח. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג. בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. מַעֲבִיר זָדוֹן וְשׁוֹגֵג. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּיְרִיעָה בְּיַד הָרוֹקֵם. בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁר וּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַצּוֹרֵף. בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף. כֵּן אֲנַחְנוּ בְּיָדְךָ. מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף. לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר

(מתוך מחזור התפילה ליום הכיפורים)

אומנות בתפילה

ביום הכיפורים הזה, בשעה שאנו מהרהרים בעיצוב דמותנו, אנו גם מוקירים את הידיים שעיצבו את החפצים הקדושים והיומיומיים מעברה של ירושלים. אחד הידועים שבפיוטי יום הכיפורים במסורת האשכנזית הוא „כי הנה כחומר”. לא ידוע מיהו מחברו, והוא נשען על דברי ה' בפי ירמיהו הנביא: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו יח: ו). הפיוט מדמה את היחס בין הקב״ה לישראל ליחס בין אומן לחומר שבידו. כל בית בפיוט מציג בעל מלאכה אחר — יוצר, מסַתֵּת, חרש, מלח, מזגג, רוקם וצורף — ומשמש דימוי לעיצוב, לזיקוק ולהכוונה של הנפש. דימויים אלה מדברים לא רק על הבריאה האלוהית אלא גם על ההנהגה האלוהית שמעצבת את חיינו מדי שנה בשנה.

בפרויקט סינון העפר מהר הבית מקבלים הדימויים הללו ממשות. עפר הר הבית הניב אלפי ממצאים המשקפים את אותן מלאכות המתוארות בפיוט. כל פריט שנחשף בסינון מספר גם על המלאכה הקדומה שהביאה ליצירתו, ורבות מהן מתוארות בפיוט.

כחומר ביד היוצר

כלי החרס הם ה"לחם והחמאה" של הארכיאולוגים. בזכות שכיחותם הרבה ושינויי הסגנון בכל תקופה, ניתן לא רק לתארך שכבות, אלא גם ללמוד על סוג הפעילות שהתרחשה במקום מסוים, על כלכלה ומסחר, וכן על השינויים התרבותיים והטכנולוגיים שחלו בחברה שיצרה אותם.
בפרויקט הסינון נאספו מיליוני חרסים שזמנם מן התקופה הכלקוליתית ועד ימינו. הפיוט מתאר את יצירת הכלים על האבניים, כשהיוצר מרחיב או מצר את הכלי כרצונו עד להגעה לעיצוב הרצוי. בסינון נמצאו פריטים רבים של פסולת ייצור של כלי חרס, כגון שברי כלים שהתעוותו. עם זאת, הופתענו גם לגלות פסולת מחלקי כבשן, ובעיקר עמודוני חרס ששימשו להרחקת חפצי החרס מרצפת התנור הלוהטת — „ריהוט תנור”.

עמודונים אלה אינם שייכים לכבשן לייצור כלי חרס, אלא נועדו לצְרִיפַת אריחי קיר מזוגגים שחיפו את קירות כיפת הסלע. בתחילת התקופה העות'מאנית, במאה ה־16, הוחלפו פסיפסי הזכוכית שעיטרו את הקירות החיצוניים באריחים מזוגגים, והחיפויים חודשו כמה פעמים במאות השנים האחרונות. מתקופת הצלבנים ועד לרעידת האדמה ב־1938 עמד בהר הבית, בצמוד לקיר המזרחי של מסגד אל־אקצא, מבנה מוארך שבתוכו פעל בית מלאכה עם תנור להתכת לוחות עופרת ולשריפת אריחי קיר. בראשית המאה ה־20 הועסק בעבודה זו האומן הארמני הנודע דוד אוהנסיאן.

למידע נוסף בנושא זה ראו פוסט שפרסמנו בנוגע לעדויות למלאכה זו שהתקיימה בהר הבית ולפועלו של דוד אוהנסיאן.

כאבן ביד המסַתֵּת

מלאכת הסיתות מסייעת לעיצוב מבני אבן, ובעת העתיקה בעיקר מבני ציבור ובתי אמידים נעשה שימוש באבני גזית (אבני בנייה מסותתות), בניגוד לאבני גוויל (אבני שדה). הסיתות נעשה בהסרה מבוקרת של חומר האבן באמצעות פטיש ואזמל: תחילה בעזרת אזמל לעיצוב גס, ולאחר מכן בכלים עדינים יותר לעידון ולדיוק. המלאכה דורשת סבלנות רבה; פריט אדריכלי גדול או עיטור עשויים להימשך חודשים ואף שנים, וטעות אחת עלולה לקלקל את הכול.
בסינון מצאנו שברים אדריכליים רבים מתקופות שונות, ובהם: כותרות עמודים, גזעי עמודים, כרכובים, בסיסים, מרצפות וכד'. לעיתים נדירות מתגלים לא רק תוצרי הסיתות אלא גם כלי העבודה עצמם, כגון אזמל ברזל שנראה כי שימש לסיתות.

כגרזן ביד החָרָשׁ

בעלי המלאכה תלויים זה בזה: כדי שהמסַתֵּת יוכל לעצב את האבן, עליו להסתייע בבעל מלאכה אחר שייצר עבורו אזמל סתתים. החָרָשׁ שבפיוט הוא הנפח — המחשל ברזל בכבשן לוהט ומעצבו בפטיש ובסדן, במחזורי חימום־קירור חוזרים. הברזל נוטה להחליד ולהתפרק, ולכן פריטים רבים אינם משתמרים היטב ולעיתים מתגלים בידינו כגושים בלתי־מזוהים; ובכל זאת, בסינון נתגלו פריטי ברזל רבים במידת השתמרות המאפשרת זיהוי ואף תיארוך. ובהם: מסמרים בגדלים שונים ששימשו לקיבוע קורות עץ; ראשי חץ, חניתות ואולי גם חרבות; מסמרי פרסות צלבניים המכונים „מפתח־כינור”; מסמרי סוליה מסנדלי חיילים רומיים (caligae); יתדות ועוד.

כהגה ביד המַלָּח

הים שימש עורק חיים לכלכלה העתיקה — למסחר, לחקר ולפעילות צבאית. מלחים וסוחרים קישרו תרבויות והעבירו סחורות ורעיונות. בסינון אנו מוצאים צדפים, עצמות דגים ולעיתים גם כלי חרס ומוצרים מיובאים נוספים, המעידים על קשרי ירושלים לנתיבי הים. אף שאינה עיר חוף, נקשרה ירושלים למסחר ים־תיכוני ולסמלים ימיים: בסינון נמצאו מטבעות של אלכסנדר ינאי ושל המלך הורדוס הנושאים עוגן — סמל לעוצמה מלכותית ולשליטה בנתיבי הסחר הימי.

כזכוכית ביד המזַגֵּג

תעשיית הזכוכית נולדה במזרח הקדום — במסופוטמיה ובמצרים. במלאכת המזגג מותכים חומרים עתירי סיליקה עם תוספים, מעוצבים במצב מותך ומקוררים לצורה יציבה. עד להמצאת ניפוח הזכוכית בתקופה הרומית התמקדה המלאכה בעיצוב זכוכית ליבה, בעיקר בטכניקה סיבובית; אך גם לאחר המצאת הניפוח נמשכו שיטות לא־נפוחות: יציקה בתבניות פתוחות או סגורות, „שקיעה” על גבי תבניות, עבודת מוט או להבה, ויצירה באמצעות היתוך פרוסות קנים. לוחות שטוחים נוצקו או נגללו ולאחר מכן לוטשו. לעיטור וגימור שימשו חריטה וחריצת גלגל, ליטוש, זכוכית־זהב בשיטת „סנדוויץ׳”, ואמייל על מתכת.
בסינון נמצאו כלי זכוכית, שברי חלונות צבעוניים, טבעות, צמידים ומשקולות. נמצאו גם שברים גדולים של לוחות זכוכית יצוקה ששימשו לחיתוך אבני פסיפס לעיטור קירות כיפת הסלע, וכן שברי חלונות מכיפת הסלע וממסגד אל־אקצא.

כיריעה ביד הרוֹקֵם

נראה שמבין מלאכות הטקסטיל הרקימה היא היצירתית ביותר. מקבעים את הבד על חישוק או מסגרת, והרוקם משתמש במחט חדה ובחוטי כותנה, משי או צמר לתפירת תפרים עיטוריים על־פי דגם מסומן, לעיתים בתוספת חרוזים או אבני חן.
היות שהאריגים עשויים מחומר אורגני, הם נדירים מאוד בממצא הארכאולוגי — ופריטי טקסטיל רקומים נדירים אף יותר. עם זאת, ממצאים רבים הקשורים לביגוד נתגלו בסינון. ביניהם: סיכות רכיסה (פיבולות), אבזמים, כפתורים וכן משקולות לטוויית חוטים. לעיתים מתגלים גם ממצאים נדירים יותר — „כמחט בערימת שחת”, ובהם מחט עתיקה עשויה ברונזה שתיארוכה טרם נקבע.

ככסף ביד הצורף

מלאכת הצורפות יצרה כלי כסף, תכשיטים ואף כלים פולחניים, באמצעות יציקה, חריטה, פיליגרן ועוד. ירושלים של שלהי בית שני, הייתה אמידה מאוד, וכלי הכסף היו שכיחים בבתים רבים. יוסף בן מתתיהו, שהיה עד למצור ירושלים וחורבנה, מזכיר זהב וכסף שהוטמנו על ידי תושבי העיר בימי המרד הגדול נגד הרומאים. במחקר שערכו דוד ביוביץ ואחרים נתגלה שחרסים בשכבות החורבן של ימי הבית השני מצוי שיעור חריג חלקיקי הכסף (Ag) הגבוה משמעותית מכלי דומים מתקופה זו שנמצאות באתרים אחרים בארץ.מתכות — ובייחוד כסף וזהב — נדירות מאוד בארכאולוגיה, משום שנהגו למחזרן ולא להשליכן לאשפתות כשברי כלי חרס. ואף־על־פי־כן נמצאו בפרויקט הסינון גם פריטי כסף כגון מטבעות, תכשיטים וחפצים שונים, ביניהם כפית כסף עדינה (כנראה מן המאה ה־19 – ראשית ה־20) ועגיל כסף (תיארוכו טרם נקבע) שבתמונה — המשקפים את חיי היומיום בירושלים.

הממצאים שהזכרנו הם רק מבט חטוף אל המגוון הרחב של קטגוריות הממצא שנחשפו. כל קבוצה ראויה למחקר מעמיק שייעשה בידי מומחה, כדי לעמוד על משמעותה בממצא מהר הבית ולפרסם את פרטיה בדו״חות ארכאולוגיים ובמאמרים מדעיים. מדובר בפרויקט מתמשך ורחב־היקף הנעשה במעבדת המחקר שלנו ובמוסדות נוספים, שבמסגרתו אנו נדרשים לחקור גם את המקורות ההיסטוריים ואת שיטות המלאכה הקדומות.