פוסעים בהר הבית של ימי הבית השני: השחזור המדויק ביותר לרצפות האופוס סקטילה

מאז שפרסמנו בשנת 2016 שחזורים ראשוניים לדגמי הרצפות הצבעוניות (אופוס סקטילה) שעיטרו את מתחם הר הבית, נוכחנו לראות שחזורים רבים של הר הבית והמקדש מימי הבית השני המשלבים רצפות כאלו (ראו למשל את הסרט "אגדת חורבן"). עם זאת, המחקר עדיין מצוי בעיצומו; השחזורים שפרסמנו עוסקים בעיקר באזורים המקורים, כגון הסטווים שהקיפו את הר הבית, ולא ברחבה הפתוחה לשמיים, שלגביה אנו ממתינים לנתונים נוספים שיסייעו להכריע בנושא. לכן, חשוב לציין שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה.

המחקר בנושא החל למעשה כבר בשנתו השנייה של הפרויקט. הארכיאולוג אסף אברהם, שעבד אז בפרויקט (וכיום ד"ר לארכיאולוגיה), שם לב לכך שחלק משברי המרצפות המתגלים בסינון – העשויים מאבנים מגוונות ובהן גם שיש מיובא – אינם שרידים של ריצוף רגיל. אלו היו אריחים בצורות גיאומטריות ששימשו כתשליב של דגם מעוטר, המכונה בז'רגון של האדריכלות הקלאסית (ובמונח הלטיני) "אופוס סקטילה" (עבודת חיתוך).

הוא גילה שלחלק מהמרצפות שנמצאו בסינון יש מקבילות בריצופים מסוג זה שנתגלו ביריחו ובמקומות נוספים (בעיקר כתשלילים בטיח, שכן האבנים עצמן נשדדו כבר בעת העתיקה). בעקבות זאת, פרסם אסף מאמר המציע לפרש את תיאורו של יוסף בן מתתיהו אודות הרחבה הפתוחה לשמיים, כמתייחס לריצוף באבנים צבעוניות בסגנון אופוס סקטילה:

[החצר] הלא-מקורה היתה מרוצפת כולה באבנים מסוגים וצבעים שונים. [מי ש]עבר דרכה אל התחום המקודש השני הגיע אל סורג אבן המקיף אותה, שלוש אמות גובה, שהיה כליל חן (מלחמות היהודים ה', 192).

כמו כן, הוא הציע שתיאור חז"ל המספר על בניית המקדש על ידי הורדוס באבני שישא מרמרה (שיש אפור בהיר) ואבני כוחלא (אבן שחורה מבריקה) בצורת "גלי ים" (סוכה נ"א ע"ב / בבא בתרא ד' ע"א), מתייחס למעשה גם הוא לריצוף זה, ולא לקירות בית המקדש.

כאשר הציג את הצעתו לאחד ממוריו באוניברסיטה, פרופ' אהוד נצר ז"ל, האחרון שלל זאת בטענה שלא מוכרים שימושים בטכניקה זו באזורים שאינם מקורים. בנוסף, באותה עת רווחה ההנחה שאבני שיש (במובן הגיאולוגי) יובאו לארץ ישראל רק החל מהתקופה הרומית המאוחרת, כלומר לאחר ימי הבית השני.

מאז חלפו השנים, ונמצאו לא מעט מקבילות לשימוש בטכניקת ריצוף זו גם באזורים פתוחים (ראו למשל את התיאטרון של פומפיוס ברומא), וכן נמצאו עדויות לייבוא שיש (בעיקר לאופוס סקטילה) כבר בתקופה הרומית המוקדמת בארמונותיו של הורדוס.

לאחר מספר שנים, הצטרפה לשורות פרויקט הסינון גב' פרנקי שניידר. היא החלה כמתנדבת, לאחר מכן הועסקה כאשת צוות, השלימה קורס מורי דרך והפכה גם למדריכה. בשלב מאוחר יותר, לאור הרקע שלה והתארים שרכשה במתמטיקה, היא ביקשה להשתלב במחקר של אריחי הריצוף מסוג אופוס סקטילה. שמחנו לתת לה את ההזדמנות, ופירות מחקרה היו מעל ומעבר למצופה.

פרנקי ערכה את המחקר המקיף ביותר שנעשה אי פעם בארץ בנושא, ולמדה אותו לפני ולפנים. בזכות הידע הרב שרכשה, כישוריה המתמטיים וזיכרונה הצילומי, היא הצליחה ל"רפא" (לחבר שברים זה לזה) לא מעט אריחים, ולשחזר שבעה דגמי ריצוף ששימשו בימי הבית השני.

אנו מניחים שדגמים אלו שימשו באזורים מקורים – הן בשל גודל האבנים והאסתטיקה שלהן, והן בשל היעדר סימני טיח על דפנותיהן (מאפיין בולט של רצפת אופוס סקטילה, שאינו מאפשר ריצוף גמיש החשוף לשינויי טמפרטורה ופגעי מזג האוויר). עם זאת, חשוב לציין שיש בידינו לא מעט אריחים שדווקא כן ניתן לשחזר ככאלו ששובצו ברחבה פתוחה, וכאמור, אנו עדיין ממתינים לנתונים סופיים בנושא.

עד כאן הקדמה תמציתית למחקר מורכב הרבה יותר. המעוניינים להעמיק מוזמנים לעיין בפרסומים שלנו בנושא, וכן בפרסום מפורט שעתיד לצאת בקרוב (אנו מקווים שעד סוף השנה) באסופת מאמרים של כנס מחקרי הר הבית הראשון שהתקיים לפני מספר שנים.

לאחרונה עלו לרשת שני סרטונים חדשים המציגים שחזור של הר הבית בימי הבית השני, ומשלבים בתוכם את דגמי הרצפות שפרסמנו. את הסרטונים הפיק דניאל סמית' מארגון Scripture Central המורמוני. סמית' הוא חובב היסטוריה מקראית, שחלום חייו הוא להנגיש וללמד אחרים באופן חזותי על הכתובים ועל ארץ הקודש בדרך שלא נעשתה מעולם.

ניתן לומר על השחזורים של סמית' שאלו הם השחזורים הדיגיטליים הטובים והמעודכנים ביותר שנעשו עד כה ביחס לספרות המחקרית בנושא. הסרטון הראשון עוסק בשחזור בית המקדש בשלהי ימי הבית השני, והסרטון השני, שיצא לאחרונה, מתמקד בשחזורי הרצפות שעיטרו את רחבות הר הבית בהתבסס על מחקרה של שניידר (קישורים לסרטונים בתגובה הראשונה).

הסרטון השני מסביר באופן מעולה את המחקר המסובך והמורכב של פרנקי, וכל מי שהתקשה להבין כיצד בדיוק נעשו השחזורים – מוזמן לצפות בו.

ושוב, כפי שציינו, מה שתראו בסרטונים אינו המילה האחרונה בנושא. לפנינו עוד עבודת מחקר רבה. כמו כן, חשוב לציין שישנם בסרטונים כמה אי-דיוקים בנוגע לסיפור התפתחות המחקר. בנוסף, חסר בהם שחזור של הריצוף שעיטר את הרחבה הגדולה, ומנגד מוצג בהם שימוש בריצוף אופוס סקטילה בתוך מבנה בית המקדש עצמו – בעוד שלעניות דעתנו, רצפת ההיכל עצמו הייתה חלקה ולבנה, ללא דגמים מעוטרים.

שחזורים אלו ממחישים באופן עוצר נשימה את הפאר וההדר של בית המקדש בשלהי ימי הבית השני. שימוש בטכניקת ריצוף כזו על פני שטחים כה נרחבים הוא תופעה חסרת תקדים בכל העולם הרומי; זוהי שיטת הריצוף היקרה ביותר שהייתה קיימת באותה עת, והשימוש בה הצטמצם בדרך כלל למרחבים קטנים הרבה יותר.

עם זאת, אל לנו לתמוה על כך, שכן הפרויקט ההרודיאני כולו – הבנייה המחודשת והרחבת הר הבית – היווה תופעה יוצאת דופן בעולם העתיק. מדובר היה במתחם המקודש הגדול ביותר באימפריה הרומית כולה, ואף הסטיו המלכותי שעמד בדרום הר הבית נחשב למבנה הגדול ביותר בעולם הרומי (אורכו עמד על יותר מ-250 מטרים).

אין פירושו של דבר שיהודה הייתה עשירה יותר מרומא, שהרי יהודה היא זו שהעלתה מיסים לאימפריה ולא להפך. ההסבר לפאר חסר התקדים הזה טמון במקום אחר: בכל עיר פוליס רומית, משאבי הציבור (המיסים והתרומות) התחלקו בין מספר רב של מקדשים. לעומת זאת, ליהודים בכל רחבי העולם היה רק מקדש אחד שאליו עלו לרגל ואליו הביאו את תרומותיהם. כך, המיסים שגבה הורדוס והתרומות האדירות נותבו כולם בעיקר לפרויקט מונומנטלי אחד – בית המקדש של היהודים.